יולדת -דין צום כיפור

שלום לך

מזל טוב

להלן תשובה לשאלתך מספר פניני הלכה לרב אליעזר מלמד שליט"א

בברכה אייל משה
צום יום הכיפורים מן התורה, שנאמר (ויקרא כג, כז): "אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קודש יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם..." (שם כט): "כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה".

לפיכך דינה חמור מדין שאר הצומות, שמצום תשעה באב חולים פטורים ואילו בצום יום הכיפורים חולים חייבים. ורק חולה שיש חשש סכנה שמא בעקבות הצום ימות - פטור מהצום, שפיקוח נפש דוחה את מצוות הצום.


מינקת חייבת לצום ואף שהצום קשה יותר למינקת, מפני שההנקה גורמת לאיבוד נוסף של נוזלים, מכל מקום עדיין אין היא נחשבת חולה. וגם התינוק אינו סובל מהצום, מפני שאם אימו היא מהמיניקות שחלבן אינו מתמעט בצום, ודאי לא ירגיש דבר; ואם חלבה של אימו מתמעט בצום, תוכל להוסיף לו מים ממותקים או דייסה, וכך לא יסבול בצום. והעצה הטובה לרוב הנשים שחלבן מתמעט, שידלגו על שתי הנקות לסירוגין. כלומר, אשה שמיניקה כל שלוש שעות, תניק בעשר בבוקר, ובשעה אחת תיתן לו תחליף, ושוב תניק בארבע, ושוב תיתן תחליף בשעה שבע. וכך לא תסבול כל כך מהצום וחלבה לא יתמעט

דין חולה מסוכן ביום הכיפורים
החובה לצום ביום הכיפורים היא מן התורה, לפיכך חמור דין יום הכיפורים משאר הצומות. בתשעה באב חולים פטורים מלצום, ואילו בצום יום הכיפורים חולים חייבים. ורק חולה שיש חשש שימות אם יצום - פטור מן הצום. וגם כאשר הסיכון שהחולה ימות עקב הצום נמוך מאוד, כל עוד שיש סיכון, החולה פטור מן הצום, שפיקוח נפש דוחה את מצוות הצום. וכן מעוברת שאם תצום עלולה להפיל את עוברה, צריכה לאכול ולשתות כדי למנוע את הפלתו.
גם כאשר הסיכון שהחולה ימות עקב הצום נמוך מאוד, כל עוד שיש סיכון, החולה פטור מן הצום, שפיקוח נפש דוחה את מצוות הצום. מנגד, אין להפריז בחששות רחוקים ביותר, שכן אם נחשוש במחלה רגילה לסכנת נפשות, נצטרך לאסור גם לנסוע במכוניות משום פיקוח נפש, ואולי אפילו ללכת ברחוב, מפני שגם בהליכתם ברחוב היו אנשים שנפגעו ונהרגו
מנגד, אין להפריז בחששות רחוקים ביותר, שכן אם נחשוש במחלה רגילה לסכנת נפשות, נצטרך לאסור גם לנסוע במכוניות משום פיקוח נפש, ואולי אפילו ללכת ברחוב, מפני שגם בהליכתם ברחוב היו אנשים שנפגעו ונהרגו.
לכן, כדי לשמור על האיזון הנכון, על החולים לשאול רופא ירא שמיים, שהוא יידע לשקול את הדברים כראוי, ואם יש חשש סכנת נפשות יורה לאכול, ואם אין חשש - יורה לצום. אבל רופא שאינו ירא שמיים, מתוך שאינו מבין את ערך הצום, עלול הוא להורות לכל חולה משמעותי לאכול ולשתות בצום. וכבר שמעתי על רופא שהורה לאישה שההמוגלובין שלה היה נמוך מ-11, לאכול ולשתות ביום הכיפורים. ובאמת אישה כזו חייבת אפילו בצום תשעה באב, קל וחומר ביום הכיפורים.
ובדיעבד, אם שאלו רופא שאינו ירא שמיים, והלה אמר לחולה שעליו לאכול ולשתות משום חשש סכנה, והחולה לא הספיק לשאול רופא ירא שמיים - על החולה לאכול ולשתות ביום הכיפורים. שכן אף שאינו בטוח שהרופא השיב לו כהלכה, מכל מקום יתכן והשיב כהלכה, וכיוון שהוא בספק סכנה, עליו לאכול ולשתות ביום הכיפורים.

פחות פחות מכשיעור
גם כאשר ישנה סכנת נפשות, אם אפשר להסתפק בשתייה בלבד, אין לאכול. וגם כאשר צריך לשתות, אם הדבר אפשרי, צריך החולה לשתות ולאכול פחות פחות מכשיעור, שאז הוא אינו שובר לגמרי את הצום. וכיצד יעשה? ישתה פחות מ´מלא לוגמיו´ כל תשע דקות. ´מלא לוגמיו´ הוא השיעור שימלא את פיו כשינפח לחי אחת, כל אדם לפי גודל פיו. ואדם שיודע שיצטרך לכך, ימדוד לפני יום הכיפורים כמה מים נכנסים למלא לוגמיו, ועל פי זה יידע שביום הכיפורים מותר לו לשתות פחות מזה כל תשע דקות (הממוצע למבוגרים הוא כ-45 מיליליטר).
וכן אם הוא צריך לאכול, כאשר הדבר אפשרי, עליו לאכול פחות פחות מכשיעור, כלומר פחות מ´ככותבת´ כל תשע דקות. ושיעור ´כותבת´ (תמר גדול) הוא כשיעור נפח של שני שליש ביצה רגילה. ובמשקל מים זה יוצא כשלושים גרם, אלא שיש למדוד את האוכל לפי הנפח.
בדרך כלל, חולה שיש בו סכנה ויודע זאת מראש יכול להסתפק באכילה ושתייה לשיעורים. אולם פעמים שפתאום המחלה מתפרצת, ואם צריך אז לאכול ולשתות יותר - יש לקצר את ההפסקות בין השתיות או האכילות לשמונה או שבע דקות. ואם גם זה לא יספיק יקצר עד ארבע דקות, מפני שיש דעות שמשך הזמן הנצרך להפסקה הוא ארבע דקות בלבד. ובשתייה, אם לא יספיק לו שיעור ההפסקה של ארבע דקות ישתה פחות ממלוא לוגמיו כל דקה, כי יש אומרים שדין שתייה שונה מדין אכילה, וכבר על ידי הפסקה של דקה אין השתיות מצטרפות לשיעור.

מעשה מהאדמו"ר מצאנז


בהקשר לכך אזכיר שני מעשים מאלפים.
מספר הרב זוין (בספרו ´סיפורי חסידים´) שפעם אחת לפני תפילת נעילה נעשה רעש גדול בבית מדרשו של האדמו"ר הגאון רבי חיים מצאנז (ראש שושלת צאנז), אחד העשירים צמא למים, וכמעט שנתעלף.
אותו עשיר היה ידוע כקמצן גדול. בתחילה היו שמצאו מקום להתלוצץ: "בכל השנה לא נתן הגביר לעני מעט מים לשתות, יטעם עכשיו בעצמו את טעם הצימאון". אבל בראות האנשים שעמדו סביבו שהוא נמצא בסכנה, הלכו לדיינים לשאול כדת מה לעשות. הדיינים הורו לתת לו מעט מים בכפית, פחות משיעור ´מלא לוגמיו´. אולם עם כל כפית וכפית שנתנו לו גבר צימאונו של העשיר יותר, והוא ביקש לשתות מים בכוס.
לא רצה אב בית הדין רבי בעריש לסמוך על דעת עצמו. ניגש אל הגאון הצדיק רבי חיים, הפסיק אותו מעבודת הקודש, סיפר לו את כל המאורע ושאל מה לעשות.
השיב לו הצדיק: "תאמרו לו שבעד כל כוס מים שישתה ייתן מחר מאה רייניש (סכום מכובד) לצדקה, ואם יסכים לכך, תתנו לו לשתות כמה שירצה".
כששמע הגביר המתעלף את פסק הדין, שבה אליו רוחו, הזדקף, נעמד על רגליו, והמשיך להתפלל כאילו לא היה צמא כלל...

מעשה מהאדמו"ר מבעלזא
אולם כאשר יש צורך לאכול מפני פיקוח נפש, אין לנסות להחמיר כלל, כי נצטווינו לשמור על חיינו. וכל המסכן את חייו - לא מצווה הוא מקיים אלא עבירה. ואף על כך נביא סיפור.
מספר הרב זווין זצ"ל: לפני יום הכיפורים חלה פעם הצדיק רבי מנחם מענדיל מוויזניץ´, ומחלתו היתה מסוכנת. הרופאים אסרו עליו בכל תוקף לצום, והחסידים התייראו שמא לא ישמע למצוות הרופאים. לכן פנו בבקשה לצדיק רבי יהושע מבעלזא, שישפיע עליו שלא יצום.
כתב לו רבי יהושע כדברים האלה: "זכרתי בעת שאדוני אבי מורי ורבי זצ"ל (הרב שר שלום, ראש שושלת חסידות בעלזא), היה חולה מסוכן, והלכנו במבוכה, אולי ימאן לאכול ביום הכיפורים.
אמנם הוא ז"ל בגודל צדקתו היה זריז בדבר, ותיכף אחרי כל נדרי מיהר וצווה ליתן לו לאכול, כפי שהיה צריך, ואמר בזו הלשון: הריני מוכן ומזומן לקיים מצוות בוראי כפי שאמרו חז"ל, ואכל בשמחה יתירה. כמעט לא ראינו שמחה כזאת, רק בעת אכילת מצה ונטילת לולב".