שאלה
שמעתי (איני זוכר מתי והיכן) כי אדם הרואה שנפלו מעות לאדם אחר, ומאבד המעות אומר "ווי לחסרון כיס" - והרי זה יאוש.
שאלתי: הכיצד יתכן שאדם היודע בבירור מי המאבד, ימשיך ויחזיק את אבדתו ולא ישיבנה לו ??
ועוד* סביר להניח שהמאבד ודאי נדהם והמום נוכח האבדה (עד לפני כ-50 שנה החזיק אדם את כל משכורתו במזומנים בכיס, או אפילו אדם שמכר דירה ומחזיק את כל הכסף המזומן בכיס...) ודאי אדם במצב כזה חסר אונים, בוכה וזועק...
איך אפשר במצב כזה לזכות בכספו רק בגלל שהתיאש ??
כפי הנראה משהו לא ברור כאן. איני מאמין כי תנאים, אמוראים ופוסקי הלכה שאחריהם הסכימו לכזאת ערלת לב, ולכזאת קשיחות ואטימות.
תשובה
בס"ד
שלום רב
יאוש מבחינה הלכתית כמובן שזהו יאוש מוחלט , ואם יש איזה שהוא מדד שהאדם המאבד לא יתיאש ,אסור לקחת את האבידה ,וכמובן שאם יודעים מי בעל האבידה שצריך להחזיר לו ,למרות שמבחינה הלכתית יבשה ,בכסף אין סימן וידוע שאנשים מתייאשים .
אבל אל תשכח שגם סכום הכסף מהווה סימן ויש גם תביעת עיין ומעל הכל יש מושג של " נבל ברשות התורה " שאסור לאדם להתחפר ולהתכסות בהלכה ביודעו שעל פי האמת זה הוא גזל שהוא מחזיק גזל בידו .
בברכה