חתונה?

שלום לך
אם הוא לא בעד הכנסת טלויזיה לבית זה מלמד על רמה תורנית טובה. הוא צודק בזה שאין פסול בתחביב כמו דיג וכו' וגם ממחשב ניתן להפיק תועלת מרובה כפי שאת שמה לב....
אם אתם בקשר קרוב לשנה והקשר טוב נראה שכדאי להתחתן הדברים הללו אינם מעכבים ותעודדי אותו לעשות אינטרנט רימון ולקבוע עיתים לתורה.
לא כולם צריכים להיות רבנים ות"ח ואצרף לך מאמר של הרב אליעזר מלמד שליט"א בנושא זה ועייני עוד באתר ישיבה - הדרכות לחיים http://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.aspx?cat=854
בהצלחה אייל משה


איזוהי דרך שיבור לו האדם

לימוד בכולל או עבודה - מה עדיף?
שאלה: אני לומד כיום בישיבה ושמח בלימוד התורה, אבל אינני מתאים להיות רב או מורה, האם נכון שאמשיך ללמוד בישיבה כמה שיותר שנים, ורק אם לא אוכל להסתפק במלגה שאקבל מהישיבה אצא לעבוד; או שעדיף שכבר עכשיו אצא מהישיבה ללימודים אקדמאים כדי לרכוש מקצוע ולהתפרנס מיגיע כפיי תוך קביעת עתים לתורה?
האיסור להתפרנס מתורה
תשובה: ככלל אסור לאדם לומר: "אלמד תורה והציבור יפרנסני". ואף שמעלת לימוד התורה עליונה על כל המצוות, אסור להתפרנס מלימוד התורה. וכך מבואר במשנה במסכת אבות (ד, ה). בתחילה המשנה עוסקת בכוונה הראויה בלימוד התורה: "הלומד על מנת ללמד - מספיקין בידו ללמוד וללמד, והלומד על מנת לעשות - מספיקין בידו ללמוד וללמד, לשמור ולעשות". וממשיכה המשנה: "רבי צדוק אומר: אל תעשם עטרה להתגדל בהם (להתגאות בתורה), ולא קרדום לחפור בהם (להתפרנס מהתורה). וכך היה הלל אומר: ודאשתמש בתגא חלף (המשתמש בכתרה של תורה חולף מהעולם). הא למדת: כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם".
מנהג התנאים והאמוראים
וכן נהגו גדולי ישראל. מי לנו גדול מהלל הזקן, שלפני שנתמנה לנשיא התפרנס בדוחק רב מחטיבת עצים. אמנם אחר שהתמנה לנשיא, הציבור נתן לו ממון רב עד שנעשה עשיר. שכך הדין, שכל מי שהתמנה לתפקיד מנהיגותי, כגון נשיא או אב בית דין, אם לא היה מבוסס מבחינה כלכלית, הציבור היה נותן לו ממון כדי להעשירו. וזאת מפני שכבודו של הציבור שמנהיגיו יהיו עשירים ומכובדים, שעל ידי כך יהיו דבריהם נשמעים. וכך מסופר בתלמוד על רבי אבא דמן עכו שהיה עני, ורבי אבהו השתדל שיֵמנו אותו לראש כדי שיתעשר (סוטה מ, א, וכן מובא בהוריות י, א; חולין קלד, ב).
אולם כל שאר תלמידי החכמים שלא היה להם תפקיד מנהיגותי, למרות שהיו גדולים מאוד בתורה, לא התפרנסו מהציבור. שמעון הפקולי היה עושה צמר גפן, רבי יוחנן הסנדלר היה מתפרנס מתפירת סנדלים, רבי מאיר היה סופר סת"ם, רב פפא היה שותל עצים, וכן רבים. ובאותם הדורות, היה הציבור מסייע לרבנים בעבודתם ובמסחרם, ועל ידי כך יכלו להתפרנס בזמן קצר, ולפנות את רוב זמנם ללימוד התורה.
דברי הרמב"ם
הרמב"ם בפירושו למשנה (אבות ד, ה) כתב דברים חריפים מאוד כנגד לומדי תורה התובעים שהציבור יפרנסם, והביא דוגמאות רבות מגדולי התנאים שהיו עוסקים במלאכה ולא העלו בדעתם שהציבור יפרנסם.
וכך פסק בהלכות תלמוד תורה (ג, י): "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה - הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות".
בני זבולון ויששכר
אמנם ידוע מנהגם של בני זבולון שהיו עוסקים במסחר, ומפרנסים תלמידי חכמים משבט יששכר, ואמרו עליהם חז"ל: "לפיכך כשבא משה רבנו לברך את שבטי ישראל הקדים ברכת זבולון לברכת יששכר, שנאמר: "שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ", ועל זבולון נאמר: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" (ב"ר עב, ה; צט, ט).
גם הרמב"ם מסכים לדרכם
גם הרמב"ם מסכים כמובן להנהגתם של בני זבולון ויששכר. ואף שמנהג חסידות שאדם יתפרנס מיגיע כפיו, וכפי שכתב הרמב"ם עצמו (הל' ת"ת ג, יא): "מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא, שנאמר: יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב". אולם אין אדם חייב לנהוג במדת חסידות. ולעיתים כדי להפיץ תורה בישראל, מוטב לוותר על מנהג חסידות זה. וכך נהג הרמב"ם בעצמו, שבמשך שנים אחיו דוד שהיה עוסק במסחר היה מפרנסו, והרמב"ם עסק בתורה בשקידה. ורק לאחר שאחיו טבע בים, נאלץ הרמב"ם לעסוק ברפואה כדי לפרנס את משפחתו ואת משפחת אחיו.
לא יטיל עצמו על הציבור
הרי שהחילוק בין האיסור להתפרנס מהתורה ובין מנהגם של בני יששכר הוא בשני תחומים, א) בכוונת הלומדים, ב) בכבוד ולא בביזיון.
שלא למדו בני יששכר תורה כדי להתפרנס ממנה, אלא ודאי היו להם שדות והיו רגילים לעבוד בהן, אלא שבני זבולון שזכו לעשירות רבה, באו לפני אותם מבני יששכר שהיו מוכשרים בלימוד, והציעו להם בדרך מכובדת שיקדישו יותר מזמנם לתורה והם יפרנסום. ולא עלה כלל עד דעתם של בני יששכר לבוא ולבקש מבני זבולון שיפרנסום.
החולקים על הרמב"ם
רבים מגדולי ישראל הראשונים חלקו למעשה על הרמב"ם, ואמרו שאם תלמידי החכמים לא יקבלו את פרנסתם מהציבור, לא תתקיים התורה בישראל, ולא יהיה מי שילמד תורה לעם.
ואף שהסכימו שזו מידת חסידות שלא להתפרנס מהציבור, וברור שבימי התנאים תלמידי החכמים התפרנסו ממלאכתם ועם זאת עסקו בתורה והעמידו תלמידים הרבה. מכל מקום במשך השנים נתמעטו הדורות, וכבר לא ניתן לעסוק בפרנסה וגם ללמוד וללמד תורה.
בזמן התנאים והאמוראים הדגש המרכזי היה על הבנה מעמיקה, שכן כמות המשניות, הברייתות והמימרות לא היתה מרובה כל כך, ועיקר הלימוד היה מכוון להעמקה ביסודות התורה. וכפי הנראה, מלאכת הפרנסה לא הפריעה להם להמשיך ולהעמיק במחשבתם תוך כדי עבודתם. אבל במשך השנים התרבו הדעות והפירושים, חומר הלימוד התרחב לאין שיעור, ותלמידי חכמים צריכים הרבה יותר שעות ללמוד בספרי התלמוד, הגאונים והראשונים, להעמיק בהם ולשננם.
וכך כתב רבי שמעון בן צמח (חי בשנים ה' קכ"א - ה' ר"ד), בספרו התשב"ץ ח"א קמב-קמח, והביא ראיות רבות לדבריו. וכן פסקו גדולי האחרונים, ובראשם רבי יוסף קארו בכסף משנה (על הרמב"ם ובית יוסף ליו"ד רמו), והרמ"א (יו"ד רמו, כא).
יתר על כן, הורו גדולי האחרונים, שכל הרבנים שהם מרביצי תורה, אף אם יש ביכולתם להתפרנס מיגיע כפיהם, אם מחמת פרנסתם יתבטלו מללמד את התלמידים, עוון הוא בידם, כי נמצא העולם חסר מתורתם, כי אי אפשר לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה וגם להתפרנס ממעשה ידיו (ש"ך יו"ד רמו, כ, בשם מהרש"ל והב"ח).
ההיתר לבחורי ישיבות ואברכים שמתאימים להוראה
יותר מזה, בעקבות התמעטות הדורות וריבוי הספרים והדעות, ברור שלא ניתן יהיה להצמיח תלמידי חכמים בעלי רמה סבירה בלא שישקיעו את כל יומם בלימוד התורה. ואם הציבור לא יממן את לימודיהם של בחורי הישיבות, לא יתפתחו תלמידי חכמים שיוכלו ללמד ולהורות בדור הבא. ולכן, למרות שמעיקר הדין היה ראוי שלומדי התורה יתפרנסו מעמל כפיהם, במשך הדורות נוצר הכרח לשנות את המנהג הקדום ולפרנס את לומדי התורה, כדי שהתורה תתקיים בישראל. וזהו רצונו של הציבור, שיצמחו מקרבו תלמידי חכמים שיהיו מסוגלים ללמד תורה ולהורות הלכה, וכיוון שלא ניתן להגיע לכך בלא שהתלמידים יקדישו את כל יומם ללימוד התורה, הציבור תורם כספים להחזקת הישיבות והכוללים שמגדלים בהם תלמידי חכמים ומורים. וכן כתבו המהרש"ל והש"ך (יו"ד רמו, כ), ורבי חיים בן עטר (ראשון לציון רמו, כא).
היתר נוסף לדורנו
בדורנו התעוררה בעיה נוספת, רבים מבני הנוער אינם מגיעים לרמה תורנית שתספיק להדריך את חייהם לאורה של תורה. וכיוון שיש מצווה לחנך את הבנים לדעת תורה ולחיות לאורה, חייבים ההורים להמשיך לממן את לימודיהם עוד מספר שנים בישיבה, כדי שירכשו את יסודות התורה. וכיוון שישנם הורים שאינם מסוגלים לשלם עבור לימוד ילדיהם (ויש גם הורים שאינם רוצים לשלם), צריך הציבור כולו לדאוג לכך, ולכן יש צורך לאסוף תרומות להחזקת הישיבות.
בחור שאינו מתאים להוראה ורבנות
אבל לאחר שהבחור למד מספר שנים בישיבה וקיבל בסיס בתורה ויראת שמים, מן הראוי לכוון אותו לפי כישוריו ונטיית לבו, אם בתחום התורה לחינוך והרבנות, ואם למקצועות ריאליים, כגון ניהול או כל מקצוע אחר שמתאים לאישיותו.
ולענייננו, מי שמוצא בעצמו שאינו מתאים למקצוע ההוראה או הרבנות, אין לו יותר היתר ללמוד כל היום תורה ולהתקיים על חשבון הציבור או מכספי צדקה.
וכך נוהגים אצלנו בישיבת הר ברכה, לאחר מסלול הלימודים המסודר, שכולל חמש שנים (כולל השירות הצבאי), כל בחור בוחר לו את דרכו המתאימה לו, לשם שמים, אם במקצועות הקודש ואם במקצועות החול, ואף הישיבה מעודדת אותו להיות נאמן לאופי המיוחד שלו. וכך רבים הולכים ללמוד מקצוע ומשתדלים לעשות זאת ברמה הגבוהה ביותר לפי יכולתם, ועם זאת ממשיכים לקבוע עתים לתורה, ומפנימים ערכים של מסירות ואהבה לתורה וללומדיה ולקיום המצוות בכל דקדוקיהן ומשתדלים להרבות בצדקה וחסד, לסייע בבניין הארץ ולקדש שם שמים.
הערך העצמי של העבודה
יש כמובן גם ערך עצמי לעבודה, וכפי שאמרו חז"ל לגבי יעקב אבינו, שתלה את הצלתו מידי לבן בכך שה' ראה את חריצותו בעבודתו, וכך אמרו (בר"ר עד, יב): "חביבה היא המלאכה מזכות אבות, שזכות אבות הצילה ממון ומלאכה הצילה נפשות" (ועיין ערוה"ש חו"מ שלא, ג. ושו"ע או"ח קצא, א-ב). ולא כאן המקום להרחיב בזה.
בארץ ישראל ישנה מעלה נוספת בעבודה והיא מעלת מצוות ישוב הארץ. וכפי שכתב החתם סופר בחידושיו לסוכה (לו, א): "שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציותה התורה ואספת דגנך, ובועז זורה גורן השעורים הלילה משום מצוה. וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, הכי נמי לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה. ואפשר אפילו שארי אומניות שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצוה".


האם כולם מתאימים להיות רבנים גדולים
שאלה: בשבוע שעבר נכתב כי מי שאינו מתאים לתפקיד רבנות או חינוך אין לו היתר להמשיך ללמוד בישיבה ולהתפרנס מהצדקה, היינו מתקציב הישיבה, ועליו ללמוד מקצוע ולהתפרנס ממנו ולקבוע עיתים לתורה. וקשה על כך מאוד, וכי כיצד יוכל אדם לקבוע שאינו מתאים לתורה, והרי ישנם סיפורים לרוב על גדולי תורה שבצעירותם התקשו מאוד בלימודם, וכל רואיהם לא האמינו כי יהיו תלמידי חכמים, ולבסוף בזכות שקידתם המרובה זכו ונעשו תלמידי חכמים גדולים? ואם כן כל אדם יכול להיות תלמיד חכם גדול, וכיצד אפשר להמליץ לו לעזוב את הישיבה, אולי בהמלצה זו אנו מפסידים את גדול הדור הבא?
תשובה: כמדומה שהסיפורים הללו אינם בדוקים דיים. קשה להאמין שתלמידי חכמים גדולים שנודעו ביושר שכלם ובחריפות הבנתם לא היו בעלי כשרון מלידה. וכן מבואר בגמרא נדה (טז, ב) שחכמה היא כשרון מולד, ורק יראת שמים תלויה בבחירתו של האדם. וכפי שדרש רבי חנינא בר פפא: "אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה, ואומר לפניו: ריבונו של עולם, טפה זו מה תהא עליה? גיבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני? ואילו רשע או צדיק - לא קאמר, כדרבי חנינא; דאמר רבי חנינא: הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים".
ורק בדרך הקרובה לנס אפשר שאדם טיפש יהפוך לחכם גדול. (ויעויין במסכת שבת קנו, א, שהחכמה תלויה במזל, היינו בכשרון מולד, ובתוספות שם שרק על ידי זכות גדולה יכול המזל להשתנות).
וכן אמרו חכמים (חולין כד, א): "תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים - שוב אינו רואה. ר' יוסי אומר: שלוש שנים". ואם כן ברור שעד גיל 22 או 23 יכול אדם לדעת את רמת כשרונו ולהחליט איזה תחום עיסוק מתאים לו.
חשוב לציין שעיקר מעלתו של אדם תלויה במידותיו הטובות ובאמונתו, וזה נתון לבחירה. ולכן אל לו למי שלא ניחן בכשרון החכמה להצטער, כי ביכולתו להיות צדיק ואהוב אצל הקב"ה לא פחות מחבירו החכם.
פירוש לסיפורים
יתכן שאותם גדולי תורה שמספרים עליהם שבקטנותם נחשבו לטיפשים, היו באמת בעלי כשרון גדול מלידה, אלא שלעתים הכשרון אינו מתגלה בהתחלה. למשל, יתכן שהיו דיסלקטים, והתקשו מאוד בקריאה, עד שנדמה היה לכולם שאינם מוכשרים כלל. אבל אחר שלמרות הקשיים למדו לקרוא, או שהתרגלו ללמוד בעל פה, התחילו לנתח את הדברים בעומק, ואז ראו הכל את עומק כשרונם. וכן יש אנשים שרק לאחר שהם מבינים את הסוגיה בשלמות הם מסוגלים להסביר אותה, ולעומתם רוב האנשים מסוגלים להסביר גם את המעט שהם מבינים. ובכל השלבים הראשונים של הלימוד היה נראה שהאחרונים מבינים טוב יותר, אולם לאחר כמה שנים כשהראשונים התחילו להבין את הדברים על בוריים, החלו להראות את כוחם ונתגלה שהם מוכשרים.
ואכן נכון שאם לא היו מתאמצים מאוד לא היו זוכים לחשוף את כשרונם, אבל הם היו מוכשרים מיסודם, ומורה מעמיק מסוגל להבחין בזה. ובוודאי שאחר התמדה של שנים ספורות כשרונם יתגלה.
הערה חינוכית
ככלל, חובה לומר כי ישנה הדרכה מוטעית, לפיה כולם צריכים להתאמץ בכל כוחם להיות גדולי התורה שבדור. לבד מכך שהדרכה זו עלולה לגרום לגאווה ותחרות, על פי מה שלמדנו הדרכה זו אינה נכונה. לא לכל אדם יש כשרון שכלי ונפשי להיות תלמיד חכם גדול. לכל אדם כשרון משלו, ועליו לבחור את דרכו לפי הכשרון שחנן אותו ה'. ואם לא ילך בדרכו, לא רק שלא יצליח אלא עוד יש חשש שיפול לגמרי.
וכן כתב מרן הרב קוק זצ"ל באורות התורה (ט, ו): "ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני... שבגדו בתכונתם האישית המיוחדת". והביא את מחלוקת הראשונים על דברי חז"ל (אבות ב, ב): "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", מה צריך להיות העיקר ומה הטפל. שלדעת רבנו תם דרך ארץ (היינו העיסוק בעבודה) עיקר ועמו קביעות עיתים לתורה, ולדעת רבי אלחנן כוונתם לומר שתלמוד תורה צריך להיות עיקר ועימו מעט דרך ארץ (תוספות ישנים יומא פה, ב). וסיכם מרן הרב זצ"ל ששתי הדעות נכונות, ו"הדבר תלוי לפי התכונה וטבע הנפש של כל אחד ואחד".
תפקידו המיוחד של כל אחד
והעובדה שישנם אנשים שנטייתם לעסוק במקצועות אחרים ולא להיות תלמידי חכמים גדולים אינה צריכה לפגוע בכבודם חס ושלום. לכל אחד ואחד מישראל יש ייחוד משלו, ואף אדם בעולם אינו יכול למלא את מקומו. אם הוא לא יגלה את כוחותיו לפי אופיו המיוחד, יהיה העולם חסר.
וכך כתב רבי צדוק הכהן מלובלין: "כשם שצריך אדם להאמין בה' יתברך, כך צריך אח"כ להאמין בעצמו. רוצה לומר שיש לה' יתברך עסק עמו, ושאיננו פועל בטל שבין לילה היה ובין לילה אבד, וכחיות השדה שלאחר מיתתם נאבדו ואינם. רק צריך להאמין כי נפשו ממקור החיים, וה' יתברך מתענג ומשתעשע בה כשעושה רצונו" (צדקת הצדיק אות קנד).
וצריך כל אדם לידע שבתפקיד המיוחד שלו, אם ינהג על פי התורה, הרי הוא נחשב לגדול הדור. זה בעבודתו וזה בתלמודו. ולכן מצד האמת המוחלטת כל ישראל שעושים רצונו שווים. ומה שבעולם הזה צריכים לכבד תלמידי חכמים יותר מבעלי מקצועות אחרים, מפני שבעולם הזה מרובות הטעויות וכל המקצועות צריכים את הדרכת התורה, ואם לא יכבדו תלמידי חכמים - לא יקבלו את הדרכת התורה, ולא ידעו כיצד לכוון את דרכם (ועיין בצדקת הצדיק אות רלא).


בחירת מקצוע
מי צריך להישאר בישיבה שנים רבות
בעקבות המאמרים הקודמים על היחס שבין לימוד התורה והעיסוק בפרנסה וישובו של עולם קבלתי תגובות רבות, ועל כן הנני שב לעסוק בו. במאמרים הקודמים ביקרתי דעה שרווחת בחלק מהישיבות, לפיה כל יהודי צריך לשאוף לעסוק בתורה בלבד ולהתפרנס מהתורה. הביקורת הייתה מצד החיוב ומצד השלילה.
מצד החיוב
כל אדם צריך לגלות את כשרונותיו המיוחדים ולפעול למען ישובו של עולם במה שמתאים לו לפי אופיו המיוחד. לרוב האנשים מתאים לעסוק רוב היום בעבודה, וכפי שאמרו חז"ל (אבות ב, ב): "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", ופירש רבנו תם שהדרכת חז"ל להקדיש את רוב הזמן לדרך ארץ, היינו לעיסוק בישובו של עולם, ומיעוטו לקביעת עיתים לתורה (ע' תוס' ישנים יומא פה, ב, ואורות התורה ט, ו). יש אנשים שמתאים להם להקדיש את רוב זמנם לעבודת כפיים, ויש שמתאים להם להקדיש את רוב זמנם למחקר מדעי, ויש שמתאים להם לעסוק בכלכלה וכו'. וכולם כמובן צריכים לבסס תחילה את ידיעתם בתורה בלימוד רציני בישיבה, וגם בצאתם מהישיבה עליהם לקבוע עיתים לתורה ולהמשיך להתקדם בלימוד התורה.
מצד השלילה
אסור להתפרנס מלימוד התורה, וכפי שאמרו חכמים (אבות ד, ה): "אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם", וכדברי הרמב"ם (בפירושו למשנה שם, ובהל' ת"ת ג, י).
ואמנם לא נתקבלו דברי הרמב"ם במלואם להלכה, כי הוא מחמיר גם על מי שלומד תורה כדי לשמש אחר כך את הציבור ברבנות או בהוראה, שאפילו לו אסור לקבל מלגה. ואילו לדעת רוב הראשונים והאחרונים, נכון למי שלומד על מנת ללמד לקבל מלגה, מפני שאם התלמידים המוכשרים לא יפנו את כל כוחותיהם ללימוד התורה, לא יהיו אחר כך רבנים ומורים בישראל. לפיכך אין הלומד ומקבל מלגה עושה מהתורה קרדום לחפור בו, כי הוא מצידו מוכן לעבוד בכל עבודה, אלא שהציבור מבקש מאותם המתאימים לכך להקדיש את כל זמנם ללימוד כדי שיוכלו אחר כך לתרום מתורתם לציבור. אבל לכל מי שאינו מתאים לחינוך או רבנות, אין היתר להפיל עצמו על הציבור ולהתפרנס ממלגה.
חשיבות התכנון
אחת השאלות החשובות בחיי אדם היא, מה תחום העיסוק המתאים לו: חינוך, עסקים, חשבונות, עבודות כפיים, מחשבים וכו', ואולי שילוב מסוים של שני תחומים. יש אנשים שאינם מבינים את חשיבות השאלה, ואינם מקדישים לה מחשבה מספקת. הם מתגלגלים להם בחיים לאן שנושאת אותם הרוח, מרבים להחליף עבודות ולעיתים מתבטלים. לא כך ראוי לאדם לנהוג. הקב"ה חנן אותנו בדעת כדי שנתכנן את חיינו על מנת שנוכל להפיק מהכשרונות שהקב"ה חנן אותנו את המיטב.
רבים מבזבזים את שנות נעוריהם בעיסוק בשטויות וחלומות באספמיא, נעשים מכורים לתרבות הצריכה והבילויים, ואת התוכניות שלהם לעתיד הם מבססים על אמירות נבובות ששמעו מחבר או ברדיו ובטלוויזיה. אחר כך לא פלא שבמשך שנים הם מחפשים את דרכם, לומדים מקצוע אחד ומתחרטים, נודדים ממקום למקום, מגיעים לגיל שלושים ועוד לא יודעים מה יעשו כשיהיו גדולים.
לעיתים אני שואל בחורים צעירים שמגיעים לישיבה על תוכניותיהם לעתיד. רבים מגיבים בתדהמה - "אני בסך הכל בן שמונה עשרה, איך אדע היום במה אעסוק בעתיד. קודם אלמד קצת בישיבה, אשרת בצבא, אחר כך נראה...".
ואני מתעקש ומסביר את שאלתי - אינני מבקש שתחליט עכשיו באופן סופי במה תעסוק במשך כל ימי חייך. אבל בכל זאת, מה הכיוון? איזה תחום מעניין אותך? מה השאיפות שלך? מה ייחשב בעיניך הצלחה? גם אם הבחורים לא יודעים להשיב, טוב שיתחילו לחשוב.
לתכנן מתוך תורה
שנות הלימוד בישיבה הן שנים מצוינות לבחינה עצמית, לבירורים פנימיים, כלליים ופרטיים. מתוך לימוד התורה שהיא חיינו, יכול אדם להבין את ייעודו כראוי, לסלול לעצמו דרך שתהיה טובה לו ולכלל מבחינה רוחנית ומעשית, ערכית וכלכלית, שתתאים להגשמת כשרונותיו האישיים, לבניית משפחתו ולתרומה לכלל. וזה בכלל דבריו של רבי יהודה הנשיא שאמר (אבות ב, א): "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם".
כמובן שכל התוכניות נועדו לתת כיוון, לאחר מכן צריכים גמישות כדי להתאים את הרצון למציאות. אדם צריך להיות פתוח לקבל את הברכה שהקב"ה מזמן לו בדרכו. אבל אם לא יהיה לו כיוון כללי, רבים הסיכויים שיעשה מהלכים מוטעים.
תכנון הוא מעלה אנושית
כוחו של האדם בתכנון. לאריות ודובים, למשל, יש כוח רב, אבל הם נחותים מבני האדם מפני שאין להם יכולת לתכנן כמה מהלכים קדימה, וכך האדם מסוגל להכין להם מלכודת ולצוד אותם. יכולת התכנון היא אחד הביטויים המרכזיים לצלם אלוקים שבאדם. ככל שהאדם מסוגל לתכנן לטווח ארוך יותר, כך הוא מביא יותר לידי ביטוי את כשרונו כאדם.
אם נתבונן סביבנו ונסתכל באנשים שהצליחו להגשים את כשרונותיהם, נמצא כי רובם המכריע ידעו בגיל צעיר מאוד באיזה תחום יעסקו, וכך ניצלו את שנות נעוריהם לפיתוח כשרונותיהם המיוחדים. רוב תלמידי החכמים הגדולים ידעו בגיל צעיר מאוד כי יקדישו את חייהם לתורה, ומגיל צעיר הפנו את מיטב מרצם וכוחותיהם למטרה קדושה זו. רבים מהמדענים הדגולים החלו להתעניין במדעים בגיל צעיר, וידעו שזה הדבר החשוב להם מכל, וכך הצליחו. רבים מהאנשים שנעשו עשירים ידעו מגיל צעיר כי הם רוצים להתעשר, וכבר מגיל צעיר החלו להתבונן בחיים במבט עסקי (וצריך שהרוצים להתעשר יעשו זאת לשם שמים).
לפני החתונה צריכים לדעת את הכיוון
ברור שבחור שרוצה להתחתן צריך שכבר יהיו לו תוכניות מסודרות לעתיד, במה יעסוק וממה יתפרנס. כיוצא בזה כתב הרמב"ם (הל' דעות ה, יא): "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה... אבל הטיפשים מתחילים לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה".
כיום החיים מורכבים יותר, לימוד המקצוע וקניית הבית לוקחים זמן רב, ומי שיעכב את נישואיו עד אז, יצטרך לדחות את נישואיו עד לאחר גיל שלושים ואף יותר. אולם לכל הפחות אפשר ללמוד מהרמב"ם, שהרוצה להתחתן צריך שתהיה לו תוכנית מסודרת לעתיד.
על פי מה יבחר אדם את דרכו
כמדומה שבחירה טובה צריכה לשלב בתוכה שלושה מרכיבים: כשרון, רצון, וצורך.
ראשית - צריך אדם לבחון את כשרונותיו ויכולותיו - אולי הוא טוב בעבודה טכנית. אולי הוא מוכשר ללימודים תיאורטיים, ואולי יש לו יכולת טובה ללמד תלמידים. אולי הוא מצליח בעבודה עם אנשים, ואולי הוא מוכשר דווקא לעבודה עם מספרים. לכל אדם כשרונות משלו, ועליו לפתחם כדי לתרום את חלקו לתיקון העולם.
שנית - רצון. גם כשאדם מוכשר מאוד בתחום מסוים, אם לא ירצה לעבוד בו, לא יראה ברכה בעמלו. אדם צריך לבחור תחום שיש לו רצון לעבוד בו.
אולם גם רצון לבד לא מספיק, יש אנשים שמוכשרים מאוד להיות מהנדסי תוכנה, אבל רצונם לעסוק במסחר, הבעיה שאין להם כשרון לכך, וכל עסק שייטלו לידיהם יקרוס. צריך לשלב את הכשרון עם הרצון.
שלישית - צורך. גם אם נמצא תחום שאדם מוכשר בו ואוהב אותו, עדיין צריך לבדוק אם יש בו צורך ציבורי. כי אם מדובר במקצוע שכבר יש בו עודף עובדים, מי שישקיע בלימודו עלול למצוא את עצמו לבסוף מובטל.

שאלה: ומה יעשה בחור שאינו יודע מה התחום המתאים לו?
תשובה: יתפלל לה' שיעזור לו למצוא את דרכו, ויתייעץ עם אנשים חכמים שמכירים אותו היטב. פעמים רבות ההורים יכולים לעזור, ופעמים שהרב יכול לעזור. לעיתים גם ייעוץ מקצועי יכול לעזור. ואם יש לו חברים טובים וחכמים, טוב שגם איתם ילבן את דרכו.
ואם לא הצליח לבחור לו את דרכו. אזי במקרה הטוב ילמד בכל זאת איזה מקצוע וימצא פרנסה. במקרה הגרוע, יעסוק בעבודות מזדמנות. וכמו שאמרו חז"ל (קידושין פב, ב): אי אפשר לו לעולם בלי בשמים ובלי בורסקאים, אשרי מי שמלאכתו בבשמים אוי לו למי שמלאכתו בבורסקי. וזה עדיין לא הכי גרוע, כי הנורא ביותר שלא ימצא שום עבודה ויתפרנס מכספי רווחה או צדקה.
לעיתים בחירה שגויה נובעת מפגם במידות
היה בחור שהתבלט בכשרון הטכני שלו. אבא שלו היה חשמלאי וגם הוא ידע לעבוד יפה בחשמל. אבל הוא לא רצה להיות כמו אבא שלו... הוא רצה להיות פסיכולוג. הוא אפילו שנא לעבוד בחשמל. רק בעיה אחת היתה, הוא ממש לא היה מוכשר לפסיכולוגיה. לאחר מאמצים מרובים הצליח להתקבל ללימודים בתחום דומה. אך הוא התקשה מאוד במציאת עבודה. אנשים לא רצו להתייעץ בו.
אילו היתה לו יותר אמונה, היה שמח בכשרונות שה' חנן אותו. אילו היה מכבד יותר את אביו, ופחות מחפש כבוד ויוקרה, מסתבר שהיה אוהב לעבוד בחשמל, והיה רואה ברכה בעמלו.


מי מתאים להיות תלמיד חכם?
שאלה: אני לומד כיום בישיבה ושמח מאוד בלימוד התורה, אבל אינני בטוח שאני מתאים להיות ר"מ בישיבה. רבים מחברי בישיבה חריפים ובקיאים ממני, ולעומתם אני לומד די לאט. אמנם נדמה לי שלאחר שאני מבין את הסוגיה, הבנתי טובה. אולם כדי להיות ר"מ כמדומה שצריכים להיות חריפים ומהירי מחשבה יותר. השאלה היא, האם עדיף להישאר בישיבה מתוך תקווה שבמשך הזמן אמצא את מקומי, או שמא עדיף שאלך ללמוד מקצוע תוך קביעת עיתים לתורה?
תשובה: בשבוע הקודם כתבתי כי בחירת תחום העיסוק צריכה להתבסס על שלושה מרכיבים: כשרון, רצון, וצורך. וכך כמובן גם לגבי למי שרוצה לעסוק בתורה - ללמוד וללמד.
כשרון
ראשית עליו להיות מוכשר בלימוד. אבל אם הוא רואה שאין לו ברכה גדולה בלימוד, הבנתו בינונית, זכרונו חלש, ואין לו יכולת הסברה מיוחדת, מוטב שיבחר תחום שבו יוכל להצליח יותר.
יתר על כן, על תלמיד חכם מוטלת אחריות כבדה, ואם אינו מבין כראוי את תלמודו, הוא עלול לבלבל את התלמידים בשיעוריו, ולענות להם תשובות שאינן נכונות. גם אם לא יטעה, כיוון שאיננו מבין יפה את תלמודו מן הסתם גם לא ידע לבאר היטב את הסוגיות, וכך הוא עלול להשניא את לימוד התורה על תלמידיו ושומעיו. וכן אמרו בתלמוד (ע"ז יט, ב): "כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה - זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה". ואם הוא מלמד דברים מוטעים, עליו נאמר: "אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה" (ב"ב כא, ב).
סוגי כשרון שונים
אמנם צריך לדעת כי ישנם סוגים שונים של כשרון, ולפני שאדם מחליט שאינו מוכשר מספיק לעיסוק בתורה עליו לבחון את עצמו היטב. כי אולי הבנתו איטית, בתחילה נדמה שהוא לא מבין כלום, אבל אחרי שיקיף את כל הסוגיה היטב, יבין אותה באופן בהיר ונפלא. אם ישקוד על הכנת שיעוריו יוכל לשמש כר"מ מצוין בישיבה גבוהה, קל וחומר בישיבה לצעירים.
ואולי הוא אינו חריף כל כך בוויכוחים עם חבריו לספסל הלימודים, אבל יש לו הבנה חינוכית מעמיקה, ואם יבחר להיות מורה לילדים קטנים, יראה ברכה גדולה בעמלו.
ואולי אינו חדשן גדול וגם אינו מהיר הבנה, אבל יש לו יכולת מצויינת לסכם נושאים חשובים ולהעביר עליהם שיעורים מסודרים ובהירים. הוא יוכל לבחור לעצמו מספר תחומים ולהתמחות בהעברת שיעורים עליהם, ומוסדות חינוך רבים ישחרו לפתחו כדי שילמד גם אצלם.
יש שבלימוד הגמרא אינם מצטיינים כל כך אבל בתנ"ך ואמונה (מחשבה) יוכלו לעשות חיל. ויש שאינם מוכשרים להעביר שיעורים אבל הם מצויינים בכתיבה וסיכום, וביכולתם לכתוב ספרים מועילים.
רצון ומסירות
אולם הכשרון לבדו אינו מספיק, צריך גם רצון. לומדי התורה שתורתם אומנותם צריכים להקדיש עצמם לתורה במסירות רבה במיוחד. אסור שיראו את לימוד התורה כאחד מן המקצועות שאפשר להתפרנס מהם.
אם לא יהיו מסורים לתורה ולעבודת ה', לא יוכלו לשמש דוגמה ראויה לתלמידיהם, וימעלו בתפקידם המקודש. ברוב המקצועות האדם נדרש להקדיש לעבודתו מספר שעות בכל יום, לאחר מכן הוא חופשי לעשות כרצונו. לעומת זאת העוסק ברבנות והוראה צריך להקדיש לכך את כל חייו. גם לאחר שסיים את שעות ההוראה שלו, עליו להמשיך ללמוד כדי להתגדל בתורה, ועליו לחשוב על תלמידיו, כיצד לקדמם ולרוממם. אם לא נהג כך, עשה את מלאכת ה' רמייה. גם כאשר הוא זקוק למנוחה, הרי היא כדי לחזור לעבודת הקודש בכוחות מחודשים. עליו לרצות לעסוק בתורה לשם שמים, ולא כדי לקבל משכורת.
הרצון צריך להיבחן היטב
כאן המקום להוסיף הערה שקיבלתי מהרב אהרן מרצבך, רב הקיבוץ שעלבים: ישנם בחורים שהתחנכו במקומות שלא מדגישים כראוי את ערך לימוד התורה, ובחירתם עלולה להיות מוטעית. יתכן שאילו היו יודעים את גודל ערך לימוד התורה היו רוצים ללמוד תורה במסירות עצומה ואחר כך ללמדה לתלמידים, ורק מפני שלא למדו להעריך את מצוות לימוד התורה שהיא שקולה כנגד כל המצוות, הם מעדיפים לבחור תחום אחר.
הבוחרים במקצוע התורה שלא לשם שמים
אבל מי שאינו מוצא בנפשו רצון אמיתי להתקדש במסירות לתורה ולהוראתה, גם אם יהיה מוכשר ומבריק בלימודו, מוטב שיבחר מקצוע אחר ויקבע עיתים לתורה. ואם מפני שהוא מוכשר הוא בוחר לעשות לעצמו "קריירה טובה" ברבנות או דיינות, בלא רצון אידיאליסטי והתמסרות, עליו חלים דברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה ג, י: "...הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן".
מאותם המוכשרים שלמדו תורה בלי כוונה טהורה, צומחים רבנים שאינם מקדשים את שם ה'. הם מצטיינים ביכולתם לזכות באהדת הגוף הבוחר וחלשים בהשפעה תורנית מוסרית. מהם הרבנים שנבחרים לרבנות במקום אחד וגרים במקום אחר, מרבים לגבות כסף על חתונות וממעטים בנתינת שיעורים. עד שנראה שכל מגמתם היא רק כבוד וממון.
צורך ציבורי
המרכיב השלישי תלוי בציבור. לפני ארבעים שנה, הציבור בארץ שיווע לרבנים ומורים. כמעט כל מי שעסק בתורה נדרש להיות רב או מורה. גם מי שכשרונותיו היו בינוניים, הועיל מאוד לציבור, מפני שלא היתה אפשרות למצוא מורה טוב ממנו.
אולם עם השנים בעז"ה הלכו והתרבו לומדי התורה, ורוב משרות הרבנות וההוראה נתפסו. רק למי שהוא ממש מתאים לתפקיד הרבנות או ההוראה יש לקוות שימצא לבסוף מקום עבודה. אבל מי שאינו מתאים כל כך, עדיף שילך לתחום אחר, מפני שכבר אין צורך ציבורי במורים בינוניים.
לדוגמא, סיפר לי ראש ישיבה תיכונית בישוב רחוק ומבודד, שבשנה שעברה פנו אליו שלושים בוגרי ישיבות, חלקם ברמה טובה, שחיפשו בכל הארץ מקום עבודה. הוא נאלץ להשיב את פני כולם ריקם. לא היו חסרים לו רמי"ם.
הטובים לרבנות וחינוך
אחרי כל זאת, בחורים מוכשרים ואידיאליסטים, שיש להם יכולת הסברה ומנהיגות, שאר רוח ורצון להיטיב, והם מוכנים להקדיש את עצמם למען המטרה הנעלה והמקודשת מכל, ראוי להם להקדיש את כל מרצם ללימוד התורה ברוחב ובעומק, ויזכו להגדיל תורה ולהאדירה. עתידנו הלאומי ועתיד העולם כולו תלוי בהם, שמכוח לימוד תורתם יהיו מגדלי אור למלא את הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים ולתקן עולם במלכות
ש-די.