שאלה
שלום!
אני ובן זוגי יוצאים כבר שנה , בעזרת ה' אנחנו מאוד רוצים להתחתן! בחודשים הראשונים כבר החלטנו על זה אך כל פעם שאנחנו מעלים את הנושא צץ משהו ודוחה את המועד. אחיו של חבר שלי יחגוג בעז"ה בט"ו בשבט בר מצווה , ולכן הוריו של בן זוגי אומרים שאנחנו צריכים להמתין עוד כי שני שמחות עמוס להם.
בנוסף אני מסיימת את השירות לאומי שלי בעז"ה בפברואר ובן זוגי נמצא במסגרת הסדר בצנחנים עד חודש אוגוסט (עוד שנה) ולאחר מכן צריך ללכת ללמוד הישיבה בבקעה.
יש הרגשה שההורים לא מרוצים מההחלטה שלנו, ושהם חושבים שעוד מוקדם לחתונה ושואלים איך נסתדר?..
המועד כניראה לעין הוא עוד רחוק , זה קשה , זה המון זמן המתנה ..מה אפשר לעשות?.
תודה מראש
תשובה
שלום
עליכם להכין תוכנית אחראית, כיצד תתקיימו בעת הלימודיםבישיבה ובזמן הלימודים המקצועיים - למשל על ידי לקיחת הלוואות, או עזרה מההורים, או עבודה בצד הלימודים המקצועיים.ואז תוכלו להתחתן
להלן הרחבה ומקור התשובה לשאלתך מספר פניני הלכה ולהרחבה נוספת עיינו בספר באתר ישיבהhttp://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.aspx?cat=149
בברכה
אייל משה
פניני הלכה/הרב אליעזר מלמד
ו - גיל הנישואין
שאלת גיל הנישואין היא שאלה מסובכת. בעצם היינו צריכים לומר לכאורה, שכשם שבכל המצוות אדם מתחייב מגיל בר המצווה, כך גם במצוות הנישואין. אלא שמצד שני, ודאי שאדם לא יכול להתחתן לפני שהוא מגובש בדעתו ואישיותו, כדי שיוכל לקיים במלוא האחריות את המצווה המרכזית העומדת ביסוד החתונה, מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), שאמר האר"י הקדוש שעיקר קיומה הוא בין בני הזוג. וכן לא יתכן שאדם יתחתן לפני שהוא מסוגל לפרנס את משפחתו.
ועל כן אמרו חכמים במשנה במסכת אבות (ה, כא): "בן שמונה עשרה לחופה", כי עד גיל שמונה עשרה ראוי לנער ללמוד תורה ולגבש את השקפת עולמו ואת אישיותו ורק לאחר מכן לשאת אשה. אך הוסיפו חכמים ואמרו, שבכל אופן לא יעבור אדם את גיל עשרים ללא אשה, ואם עבר - עבירה היא בידו, ואף אמרו על זה דברים חריפים, שעד גיל עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיוון שהגיע לגיל עשרים ולא נשא, אומר: תפחנה עצמותיו (קידושין כט, ב).
אבל הוסיפו חכמים ואמרו, שאם הבחור עוסק בתורה בשקידה, ומתיירא לישא אשה שמא טורח הפרנסה יבטל אותו מלימודו, יכול לדחות את הנישואין לאחר גיל עשרים ולהמשיך ללמוד (שו"ע אה"ע א, ג). ויש אומרים שמותר לדחות לשם כך את הנישואין עד לגיל עשרים וארבע ולא יותר (יש"ש פ"ק קידושין). ויש אומרים שלשם לימוד מותר לדחות את הנישואין אף מעבר לגיל עשרים וארבע (בית שמואל א, ה). עוד צריך לומר, שברור כי בחור המתקשה למצוא את בת זוגו, אין לכוף אותו להתחתן מוקדם עם בחורה שאינה מתאימה לו. וכן מצינו בדורות האחרונים כמה מגדולי התורה שהתחתנו בסביבות גיל שלושים.
כללו של דבר, ברור מדברי חז"ל שישנה עדיפות להתחתן בגיל צעיר, עוד לפני גיל עשרים. אך יחד עם זה צריך לזכור ששלום הבית הוא הבסיס העיקרי לחיי הנישואין, ולכן יש לקחת בחשבון עוד כמה שיקולים, כמו הבגרות והבשלות הנפשית, הצורך בגיבוש האישיות עוד לפני החתונה על ידי לימוד תורה.
כמו כן אדם שעומד להתחתן צריך לדעת כי הוא מסוגל לדאוג לקיומה הכלכלי של משפחתו. וכפי שכתב הרמב"ם (הל' דעות ה, יא): "דרך בעלי דעה - שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה... אבל הטפשים מתחילים לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה..."
בדורות האחרונים, הלימודים לקראת רוב המקצועות אורכים זמן רב מאוד (תואר ראשון, שני או אף שלישי), וברור שדחיית הנישואים עד סיום הלימודים המקצועיים היא דחייה ארוכה מדאי. אולם נדרשת אחריות מבני הזוג, שידעו להכין תוכנית אחראית, כיצד יתקיימו בעת הלימודים המקצועיים - על ידי לקיחת הלוואות, או עזרה מההורים, או עבודה בצד הלימודים המקצועיים.
ובכן, כבר נאמר בתחילה, ששאלה זו מסובכת וקשה לענות עליה מאחר שהנסיבות משתנות מאדם לאדם. אך היסוד ברור: יש להקדים עד כמה שאפשר את גיל הנישואין, ומרגע שהבחור הגיע לבגרות נפשית ומסוגל להתמודד בהצלחה עם חיי המשפחה ועול הפרנסה - אין לעכב יותר את הנישואין.
ז - מצווה על ההורים לחתן את ילדיהם
אמרו חכמים (קידושין ל, ב) שמצווה על ההורים לחתן את ילדיהם, כלומר לדאוג ולעזור לנישואי בניהם, שנאמר (ירמיה כט, ו): "קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת". כלומר, מצוות פרו ורבו אינה נגמרת בהולדת הילדים, אלא היא נמשכת גם אח"כ, כשמגיע תורו של הדור הבא, שאז צריכים ההורים לעזור לבנים ולבנות להתחתן, ובכך להיות שותפים פעילים בהמשכת הדורות. וכיצד ההורים מסייעים? ראשית, בעידוד ויעוץ, אך לא רק בזה, עליהם לסייע גם בכסף למימון הוצאות החתונה. וכמו שמבואר בתלמוד, שיתן האב לבת שלו ממון ורכוש, כדי שיתרבו הרוצים לשאתה, ובכך יקיים את המצווה להשיא את בניו ובנותיו.
ובזמן הזה, שמרבית הצעירים בוחרים את בני זוגם על פי בחינת האופי ומכלול האישיות, והשאלה 'כמה ההורים יתנו?' איננה מרכזית כל כך, ההורים יכולים לקיים את המצווה לחתן את ילדיהם, על ידי שידאגו להעניק להם חינוך טוב במוסדות משובחים, ויממנו את לימודי המקצוע שלהם, וילבישום בבגדים נאים, שעל ידי כך יקל עליהם למצוא בן זוג. יחד עם זה ברור, שלאחר החלטת בני הזוג להינשא, מצווה על ההורים לסייע להם כפי יכולתם בהוצאות החתונה.
וכמובן נשאלת השאלה עד כמה צריכים לעזור? לגבי העזרה לבת מובא בתלמוד (כתובות נב, ע) שמצווה על ההורים לצייד את בתם בבגדים נאים לפי מעמדם, וכן ראוי להשתתף בקניית הבית והרהיטים בסכום השווה לכעשירית מנכסי ההורים. ומשמע שאכן כך נהגו בקהילות ישראל.
למעשה ברור שהמציאות השתנתה מאז, וכיום הרכוש לא מבטא תמיד את יכולתם הכלכלית של ההורים, וישנו עוד מרכיב מרכזי, שהוא יכולת ההשתכרות החודשית. מכל מקום אפשר ללמוד מדברי התלמוד כיוון כללי, שאם יש באפשרות ההורים, עליהם לסייע לילדיהם להקים בית נאמן בישראל.
וראוי להורים להשתדל מאוד לחתן את בתם עם תלמיד חכם, ואמרו חכמים בתלמוד (פסחים מט, א): "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, וישא בת תלמיד חכם, וישיא בתו לתלמיד חכם". ופירשו שאין הכוונה כפשוטו, למכור את כל הרכוש, שהרי צריך להשאיר רכוש כדי להתקיים ולהתפרנס, אלא הכוונה שהאב צריך להשתדל מאוד לחתן את בתו עם תלמיד חכם. ויש מי שכתב שצריך להוציא לשם כך עד חמישית מנכסיו (התעוררות תשובה ח"ג סימן י"ג וס"ה עפ"י הרמ"א או"ח תרנו, א).
ח - ענייני ממון
מובא בתלמוד במסכת קידושין (ע, א): אמר רבה בר רב אדא אמר רב: כל הנושא אשה לשם ממון, יהיו לו בנים שאינם הגונים. והעניין הוא, שהחתונה צריכה להיות מבוססת על האהבה שבין בני הזוג, ולא על שום סיבה חיצונית אחרת, ולכן נישואין שנעשו לשם ממון, אינם עולים יפה, וממילא הבנים שנולדים אינם הגונים.
וכן כתב הרמ"א (אה"ע ב, א): שאין לחתן להתקוטט עם משפחת כלתו בעבור הממון, ומי שעושה כן, ומתקוטט עם משפחת כלתו בעבור ממון, אינו מצליח ואין זיווגו עולה יפה. והטעם לזה הוא, כי הממון שאדם לוקח עם אשתו בדרך של קטטה או סחיטה אינו ממון של יושר, והעושה כן נקרא נושא אשה לשם ממון. אלא כל מה שיתנו לו חמיו וחמותו יקח בעין טובה, ואז יצליח.
שאלה: האם אפשר לכוף את ההורים לסייע לחתונת ילדם?
תשובה: אמנם כבר הזכרנו שמצווה על ההורים לחתן את ילדיהם, וכמובן מצווה זו כוללת גם השתתפות כספית. אך מכל מקום המצווה היא שלהם ותחת אחריותם, ואין החתן או הכלה רשאים לכוף אותם לזה. וגם בית הדין אינו רשאי לכוף את ההורים לעזור לחתונת בנם, ואפילו הם עשירים. אבל לחתונת הבת, יכול בית הדין לכוף את ההורים, שיש ביכולתם, לסייע בשיעור מזערי של קיום חתונה צנועה. וכן כתב הרמ"א לגבי הסיוע לחתונת הבת (אה"ע ע, א): "אף על פי שמצווה ליתן לבתו נדוניה ראויה, מכל מקום אין כופין אותו, אלא מה שירצה יתן, רק שישיאן". כלומר, אין בית הדין מתערב בסכסוכים המשפחתיים שבין ההורים לבתם ומשפחת חתנם, ולכן אף שההורים מצווים לעזור לילדיהם לפי רמת עושרם, מכל מקום אין כופים אותם לזה. אבל לגבי עצם חתונת הבת, היו כופים את אבי הכלה, אם הוא יכול, לתת לכל הפחות שיעור מזערי כדי שתוכל להתחתן (שו"ע אה"ע נח, א, חלקת-מחוקק ב).
יש לציין כי עיקר הסיוע שדברו בו חכמים, הוא כדי שיוכלו להתחיל את דרכם, בסיוע בקניית רהיטים ואולי תשלום שכר דירה לתקופה מסוימת, ולקיום סעודת חתונה וקניית מלבושים מתאימים לחתן ולכלה. אבל אין הכוונה למימון חתונה מפוארת ויקרה, שבאמת אין בה צורך ממשי.
אם כן לסיכום, ראוי שההורים מעצמם יסייעו לחתונות ילדיהם. ואם לא יתנדבו מעצמם, מותר לילדים לדבר ולבקש, אך לא להתקוטט. ואם לא יתנו, ישא החתן את כלתו לשם שמים וה' יצליח את דרכיהם.
ועוד כדאי לציין, שבתשובות 'אז-נדברו' (ח"ט נ"א) כתב, שמצד הדין אין ההורים צריכים להיכנס לחובות כדי לחתן את ילדיהם. ואולי ראוי להוסיף, שלמרות שהילדים עומדים להתחתן, עדיין הם מצווים במצוות כיבוד אב ואם, וכמובן מוטלת עליהם האחריות להקל מעל הוריהם. ואם בעקבות החתונה רמת חייהם של ההורים תרד, ודאי שחובת הילדים לעמוד על כך שההורים לא ישקיעו בחתונתם סכום גדול כל כך. וקל וחומר שאסור ללחוץ על ההורים להיכנס לחובות שיעיקו עליהם.
ט - התערבות ההורים בבחירת בני-זוג
לא תמיד תפקידם של ההורים קל, מצד אחד הם צריכים לדאוג ולעזור לילדיהם להתחתן, ומצד שני, ההחלטה עצמה עם מי להתחתן - אינה בידם.
אכן לעיתים נוצרות בעיות קשות סביב חתונת הבן. הבן בחר לו את בת זוגו, וחושב שתכונותיה של בחירת ליבו מתאימות לאופיו ולשאיפותיו, וכך גם חושבת הבחורה, אולם ההורים מתנגדים, ולדעתם הבחירה אינה מוצלחת. לעיתים ההורים איתנים בדעתם, ואף מאיימים בניתוק הקשרים. ונשאלת השאלה, מה צריכים הבן או הבת לעשות, האם לשמוע בקול ההורים ולאבד את בחירת ליבם, או שאין הם צריכים להתחשב בהורים.
להלכה נפסק שאין הבן או הבת צריכים לשמוע בקול הוריהם בעניין זה, ולמרות שיתכן מאוד כי כוונת ההורים לטובת בנם, מכל מקום נתן הקב"ה בחירה חופשית לכל אדם להחליט על עתידו ועל חייו. מצוות כיבוד הורים נוגעת לכל מה שקשור ביחסים שבין הבנים להורים, אבל אינה מכריחה את הבנים לוותר על דרך חייהם. נכון שלפעמים ממקרים כאלו נוצרות טרגדיות משפחתיות, אולם צריך לדעת שהבן או הבת אינם רכוש של ההורים, אלא בני אדם עצמאיים הזכאים להחליט בעצמם על עתידם. כמובן שמוטלת עליהם חובה לשמוע ולהתייעץ עם ההורים, ומן הסתם כוונת ההורים טובה, אולם ההחלטה צריכה להיות של בני הזוג עצמם (רמ"א יו"ד רמ, כה, ועיין לעיל בהלכות כיבוד הורים א, טו-טז).
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם