שאלה
לכבוד הרב שלום וברכה,
לאחרונה אני מתחבט בעניין הגמרא, כי אני חש שמקומה בבניין הנפשי שלי הוא די קטן ביחס לדברים אחרים כמו אמונה וכדו'. נכון, זה היבט יסודי בהלכה, ומהפן הזה יש מקום ללמוד אותו, שכן הוא מיסב לי תחושה של "לגעת בקישק'ס", אך כל זה עניין צדדי ביחס לאור האלוהי האמיתי המתגלה בחכמת התורה והאדם בספרי המחשבה וההשקפה שנכתבו לאורך ההיסטוריה. ניתן לראות שאדם הבקי בש"ס ופוסקים שהוא אוחז ואחוז ביהדות מקורקעת, אבל מי אמר שזו היהדות שאני מחפש?
רב תודות ומועדים לשמחה!
תשובה
שלום
'תורת ד' תמימה משיבת נפש'. ומכלל הן אתה שומע לאו- תורה מקוטעת מחריבה נפש.
התורה היא סם החיים עבורנו, היא כדבר מהר"ל הסדר של האדם, והיא הקובעת בנו את ההתאמה לרצון ד'.
רצון ד' מופיע בגוף, ברגש, בשכל, בפרטים, בכללים וכו'.
הרב זצ"ל כתב בכמה מקומות שלימוד האמונה מפתח אמנם את העולם הכללי, אך התאמת הנימים הדקים בנשמה ובאישיות לרצון ד'- זה יתכן רק ע"י עיסוק בש"ס ובפוסקים, על אף שלפעמים זה מעיק מעט על הרצון לעסוק בכללים.
אם אתה רוצה לפתח בעומק ובגובה את שיעור קומתך, עסוק בכל חלקי התורה בעמל.
כל טוב