חמץ שנשכח

שלום
עד סוף זמן אכילת חמץ אתם יכולים למכור את החמץ שבמקפיא לגוי(באמצעות מינוי שליח בטלפון - הרב השכונתי או מכר שלכם וכו'). מי שלא הצליח למכור צריך לבטלו לפני זמן ביעור חמץ ע"י אמירת כל חמירא וחמיע וכו' וכשיגיע לביתו ישרוף החמץ

ולהלן הרחבה ומקור התשובה מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א ועיינו בספר באתר ישיבה http://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.aspx?cat=628
בהצלחה ופסח כשר ושמח
אייל משה

מצוות עשה מהתורה לבער החמץ מרשותינו לקראת הפסח, שנאמר (שמות יב, טו): "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". מפי השמועה למדו שהכוונה לבער החמץ עד חצות יום י"ד בניסן, שהוא ערב פסח. ראיה לדבר שנאמר (שמות לד, כה): "לא תשחט על חמץ דם זבחי", כלומר לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים ברשותך, וזמן שחיטת הפסח מחצות יום י"ד בניסן (עי' פסחים ד, ב; רמב"ם הל' חמץ ב, א). ובמצווה זו, כמו בשאר מצוות הפסח, גברים ונשים שווים.
וכל מי שלא השבית את החמץ מביתו עד חצות יום י"ד בניסן, עובר על כל רגע ורגע שהוא משתהה מלבערו בביטול מצוות עשה של השבתת החמץ (מ"ב תמג, א). ומשעה שיכנס הפסח יעבור בנוסף לכך על שני איסורים, שנאמר (שמות יב, יט): "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם", ועוד נאמר (שמות יג, ז): "מצות יאכל את שבעת הימים, ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך". נמצא שעל ידי קיום מצוות השבתת החמץ הננו ניצלים משני איסורים של בל יראה ובל ימצא חמץ ברשותינו. 1
מצוות השבתת החמץ היא המצווה הראשונה שבה אנו פותחים את סדרת המצוות הקשורות בפסח. כידוע החמץ בפסח מבטא את יצר הרע, וכדי לזכות לקלוט את הקדושה שבקרבן הפסח ואכילת המצה צריך לבער תחילה את החמץ מהבית. ולכן ראשית ההכנות לפסח בהשבתת החמץ.

2 - האיסור על חמץ השייך לו
מיוחד הוא איסור חמץ בפסח, שלא רק לאוכלו אסור אלא אף להשהותו אסור, וכל המשהה אותו בביתו עובר בשני איסורים של בל יראה ובל ימצא. 2
מלשון התורה (שמות יג, ז): "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך", למדנו שאין איסור שימצא ברשותו של יהודי חמץ של גוי או של הפקר, שנאמר "לך", דווקא חמץ השייך לך אסור לראות, אבל של גויים או הפקר מותר.

לפיכך נכרי שגר בחצרו של יהודי, למרות שהיהודי הוא בעל החצר והנכרי עובד אצלו, אין צריך לבער את החמץ של הנכרי. וכן כאשר נכרי הפקיד לפני פסח חמץ בביתו של היהודי, כל זמן שהיהודי אינו חייב באחריותו אינו צריך לבערו, אבל צריך להעמיד מחיצה בגובה של עשרה טפחים לפני החמץ, כדי שלא ישכח ויבוא לאכול ממנו (שו"ע תמ, ב). או שינעלנו במפתח ויחביא המפתח, או שיסגרנו בארון וידביק על דלתותיו נייר דבק שאם יבוא לפותחו יזכר באיסור חמץ.

וכן מותר ליהודי להסכים שגוי יכנס לביתו בפסח וחמצו בידו, אבל אסור ליהודי לאכול עימו על שלחן אחד, שמא ישכח ויאכל מחמצו. ואפילו אם יניח דבר מה שיזכיר לו שלא לקחת חמץ מהנכרי, עדיין יש חשש שמא יתערב פירור מחמצו בתוך מאכלו. אבל אם יאכל הנכרי על שולחנו תחילה, מותר ליהודי לנקות היטב את השלחן מכל פירורי החמץ, ולאכול עליו מצה (שו"ע תמ, ג; מ"ב יח).

בשני אופנים אנו מבערים את החמץ מבתינו, באופן רוחני ובאופן מעשי. ההשבתה הרוחנית נעשית על ידי ביטול החמץ והפקרתו והחשבתו כעפר הארץ, שרק על חמץ ששייך לנו וחשוב בעינינו אנו עוברים באיסור בל יראה ובל ימצא, אולם מי שמבטל את החמץ ומחשיבו כעפר אינו עובר עליו. וכן אם מפקירו, כיוון שאינו שלו אינו עובר עליו.

בנוסף לכך אנו מבערים את החמץ באופן מעשי, בליל י"ד אנו בודקים את כל הבית מחמץ, וביום י"ד אנו מבערים אותו מבתינו.
ואף שמהתורה די בדרך אחת, תיקנו חכמים ליתר בטחון לבער את החמץ בשתי הדרכים: לבטלו בפה ולבערו מן הבית במעשה. 6
וזאת משום שלא רצו חכמים לסמוך על ביטול החמץ בלבד, שמא יהיו יהודים שלא יבטלו את החמץ בלב שלם, וישאירוהו בביתם כדי שאחר הפסח יאכלוהו, וכיוון שלא ביטלו את החמץ בלב שלם, יעברו בהשהייתו באיסור בל יראה ובל ימצא (רש"י פסחים ב, א). עוד חששו שמא אם ישאר חמץ בבית יבואו לאוכלו בטעות. לפיכך תיקנו לבערו באופן מעשי מן הבית (תוספות שם).
וכן לא רצו לסמוך על הבדיקה בלבד, שמא יהיו יהודים שלא יצליחו למצוא את כל החמץ שבביתם, ובפסח יראוהו וישתהו מעט קודם שישרפוהו, ובינתיים יעברו על איסור בל יראה ובל ימצא. אבל אם יבטלו את החמץ לפני פסח, גם אם ישתהו מעט קודם שישרפוהו לא יעברו על האיסור (מ"ב תלד, ו)

מיד לאחר הבדיקה מבערים את החמץ באופן רוחני על ידי ביטול החמץ. כדי להקל על המבטלים חובר נוסח ביטול, ולשונו בארמית מפני שהנוסח נתחבר בתקופה שרבים מהמוני העם הבינו ארמית בלבד. וזה לשונו: "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דלא חזיתיה ודלא בערתיה, לבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא". ואפשר לאומרו בעברית: "כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שלא ראיתיו ושלא ביערתיו, יבטל ויהא הפקר כעפר הארץ".

לאחר ביעור החמץ בפועל שמתבצע בבוקר יום י"ד בניסן (דיניו יבוארו בהמשך הלכה 4) חוזרים ומבטלים את החמץ. ואף שכבר ביטלו את החמץ בליל י"ד אחר הבדיקה, מכל מקום אותו הביטול היה על החמץ שלא נודע ולא נמצא בבדיקה. אבל את החמץ שמתכוונים לאכול בארוחות הערב והבוקר לא ניתן לבטל מפני שהוא חשוב לנו, וכן את החמץ שנמצא בבדיקה לא מבטלים שהרי מתכוונים להשביתו בשריפה. יתר על כן, אם נתכוון בביטול שבלילה לבטל גם את החמץ שאנו מתכוננים לאכול אחר כך, ממילא יתברר שהביטול מהשפה ולחוץ ואינו מועיל כלל. לפיכך בלילה אנו מבטלים רק את החמץ שלא מצאנו בבדיקה, אבל אין אנו מתכוונים לבטל את החמץ שאנו משיירים במקום מיוחד עבור הארוחות ושריפת החמץ. לפיכך יתכן שמקצת מן החמץ הזה נשמט מעינינו ונשכח, וכדי שלא נעבור עליו באיסור בל יראה ובל ימצא חוזרים ומבטלים את החמץ. ויש להקפיד לבטל את החמץ עד סוף השעה החמישית, שאם הגיעה השעה השישית, החמץ נאסר בהנאה ושוב אין אפשרות לבטלו (שו"ע או"ח תלד, ב).

נוסח ביטול היום שונה במקצת, שכן בערב מבטלים רק את החמץ שלא נמצא בבדיקת חמץ, ואילו בבוקר מבטלים את החמץ מכל וכל. וזה לשון נוסח הביטול: "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דחזיתיה ודלא חזיתיה, דבערתיה ודלא בערתיה, לבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא". ותרגומו בעברית: "כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שביערתיו ושלא ביערתיו, יבטל ויהא הפקר כעפר הארץ".

2 - משמעות ביטול החמץ
כפי שלמדנו נוסח ביטול חמץ שלפנינו בארמית, מפני שנתחבר בתקופה שרוב פשוטי העם הבינו ארמית, אבל ודאי שאפשר לאומרו בעברית או בכל שפה אחרת. ומי שאמר את הנוסח בארמית ולא הבין את משמעותו הכללית שהיא ביטול החמץ, אלא חשב שזוהי תפילה לקראת הפסח - לא ביטל את חמצו (מ"ב תלד, ט).

שני פירושים נאמרו במשמעות הביטול: רש"י ורמב"ן פירשו, שבכוחו של האדם לבטל את החמץ. וזה דין מיוחד בחמץ, מפני שעל פי התורה החמץ בפסח אינו נחשב לכלום, שהרי אסור להנות ממנו, וממילא הוא נחשב כעפר הארץ שאין לו כל חשיבות. אלא שלעניין אחד עדיין יש חשיבות לחמץ, שאם נשאר בביתו חמץ בפסח עובר עליו באיסור בל יראה ובל ימצא, אבל אם ביטלו לפני תחילת זמן איסורו, הרי שהסכימה דעתו לדעת התורה, וממילא גם אם ישאר ברשותו חמץ לא יעבור עליו באיסור בל יראה ובל ימצא.

ובעלי התוספות פרשו, שהביטול מועיל מפני שעל ידו החמץ נעשה הפקר, וכבר דרשו חכמים לא יראה לך חמץ - דווקא שלך אסור לראות אבל של הפקר מותר לראות. וממילא ברור שמי שהפקיר את חמצו שוב אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. נמצא שלפירוש הראשון הביטול מכוון כנגד החמץ עצמו, ולפירוש השני הביטול מכוון כלפי האדם שמסלק עצמו מן החמץ.
בשני הפירושים אנו מתחשבים, ולכן בנוסח הביטול מוזכר גם עניין הביטול וגם ההפקר.

3 - דיני ביטול החמץ


לדעת רוב הראשונים מעיקר הדין אין צורך לומר בפה את נוסח הביטול אלא אפשר לבטל את החמץ בלב, היינו שיסכים במחשבתו שחמצו מבוטל וחשוב אצלו כעפר הארץ. אלא שלכתחילה יש לבטל את החמץ בפה, שעל ידי כך הביטול יהיה ברור ומפורש. ועוד, שיש מהראשונים שסוברים שהביטול חייב להאמר בפה (עי' שו"ע הרב תלד, ז). לכל הדעות אין צורך לומר את הביטול בפני אנשים אחרים, אלא די שאדם יאמר את הביטול בינו לבין עצמו, ויש מהדרים לאומרו לפני בני משפחתם כדי להזכיר להם המצווה. 1
הביטול צריך להיות בלב שלם, היינו שיסכים בדעתו שהחמץ בטל אצלו לעולם, וגם אחרי הפסח לא ישתמש בו. אבל אם בדעתו להשתמש בחמץ אחר הפסח, אין כאן ביטול ועובר על חמצו באיסור בל יראה ובל ימצא. וכן אם מפקיר את החמץ במקום המופקר לכל, לא יחשוב בדעתו לזכות בו אחר הפסח, שאם יחשוב כך אין הפקרו שלם (מ"ב תמה, יח). 2

כפי שלמדנו (בהלכות השבתת חמץ 4) מהתורה אדם יכול היה להשבית את חמצו בביטול חמץ בלבד, ואפילו אם נשאר ברשותו חמץ בשווי רב יכול לבטלו ואינו עובר עליו באיסור בל יראה ובל ימצא, ובתנאי שיסכים בדעתו שהביטול מוחלט ולעולם לא יהנה יותר מהחמץ. אלא שחכמים תיקנו שלא להסתפק בביטול בלבד אלא צריך גם לבער את החמץ בפועל מהבית, שמא הביטול לא יהיה בלב שלם. אולם כאשר אדם שכח לבער את חמצו והגיע ערב פסח והוא רחוק מהבית, בדיעבד יסתפק בביטול בלבד, ומיד כשיגיע לביתו ישרפנו. ואפילו אם חזר לביתו אחר הפסח, חייב לבערו, שאם לא יבערו יוכיח שביטולו לא היה שלם (שו"ע תמח, ה; מ"ב כה).
אפשר מן הדין לבטל על ידי שליח, אמנם לכתחילה עדיף שבעל החמץ יבטל בעצמו, כדי לחוש לדעת המחמירים שרק בעל החמץ יכול לבטל את חמצו (שו"ע תלד, ד, מ"ב טו).

4 - מנהג ביעור החמץ בשריפה
כפי שלמדנו, בנוסף לביטול החמץ תיקנו חכמים לבער בפועל את כל החמץ שנותר אחר ארוחת בוקר ואת החמץ שנמצא בבדיקת חמץ (ועשרת הפתיתים). מן הדין אפשר לבערו בדרכים שונות: למשל, אפשר לפוררו ולפזרו ברוח, או לפוררו ולזורקו לים או לנהר (שו"ע תמה, א). וכן אפשר לפני שהגיע זמן האיסור, לפגום את החמץ באקונומיקה או חומר אחר עד שלא יהיה ראוי למאכל כלב, ומכיוון שכבר אינו נחשב מאכל חמץ אין צריך לבערו (שו"ע תמב, ט). וכן אפשר לבערו מהבית על ידי שיניחנו לפני שהגיע זמן איסורו במקום שמפוקר לרבים (מ"ב תמה, יח). וכן אפשר לזרוק את החמץ לשירותים ולהוריד עליו את המים, ושוב אינו נמצא בבית.

אבל ישראל קדושים נהגו להדר במצוות השבתת החמץ ולבערו בשריפה, שאין דבר שמבטל את החמץ מן העולם יותר מהשריפה, ועוד שיש מי שסובר שמצווה להשבית את החמץ דווקא בשריפה.
והרוצים להדר בזה, צריכים לבטל את החמץ אחר השריפה, שאם יבטלו לפני כן, החמץ כבר לא יחשב שלהם וממילא לא יוכלו לקיים בו ביעור בשריפה. אלא שיש להקפיד שאחר סיום שריפת החמץ ישאר זמן לבטל את החמץ, שאם תגיע סוף השעה החמישית שוב לא יוכלו לבטל אותו (כפי שלמדנו במצוות השבתת חמץ 6). לכן כבר אחר שנשרף כזית מן החמץ נתקיים בו ההידור של ביעור החמץ בשריפה, ואפשר לומר את הביטול.
יש מדקדקים, שאם נעזרים בנפט להבערת האש, שלא לשופכו על החמץ אלא רק על העצים, כדי שרק האש תכלה את החמץ ולא יפגם לפני כן ממאכל כלב. 3

5 - חמץ שבאשפה
בבוקר יום י"ד בניסן מתעוררת שאלה, מה דין החמץ שהונח בפחי הזבל, האם גם אותו צריך לבער?
אם הפח שייך ליהודי או שהוא נמצא בתוך חצרו הפרטית, עליו לבער את החמץ מדברי חכמים לפני שיגיע זמן איסורו, ויכול לשפוך עליו אקונומיקה או חומר מפגל אחר עד שלא יהיה ראוי לאכילת כלב. ואם החמץ שבפח טונף עד שאינו ראוי לשום אכילה, ואין חשש שמא יבוא אדם להוציאו ולתנו לכלבו או לחיה אחרת, הרי הוא מבוער ואין צורך לשפוך עליו חומר מפגל.
ואם הפח שייך לרשות המקומית והוא מונח ברשות הרבים, אין היחיד צריך לבער את החמץ שהניח בו לפני סוף זמן איסור חמץ. ואף העירייה אינה חייבת לבערו, מפני שמתחילה איננה מעוניינת לקנותו, אלא כל מגמתה לפנותו למזבלה. 4

6 - חמץ שנמצא אחר תחילת זמן האיסור
המוצא חמץ ברשותו לאחר שהגיע זמן איסורו מהתורה, היינו אחר חצות יום י"ד, חייב מיד לבערנו. לכתחילה מצווה לבער אותו בשריפה, ואם ירצה יוכל לבערו גם בדרכים אחרות, כגון שיפורר אותו לפירורים קטנים ויפזרנו ברוח, וכן יוכל לפוררו מעט ולהשליכו לבית הכסא ולהוריד עליו את המים.
אבל אם ישליכנו למקום המופקר לרבים, לא עשה כלום, ואף שלפני תחילת זמן איסור חמץ יכול אדם להפקיר את חמצו ועל ידי כך לא יתחייב לבערו, מכל מקום אם הגיע זמן איסור חמץ והחמץ נשאר ברשותו, אין יכול להיפטר ממנו עד שיאבדנו לגמרי. וגם אם ישליכנו למקום המופקר לרבים עדיין יעבור עליו בשני איסורים: "בל יראה" ו"בל ימצא".

וגם אם יפסלנו מאכילת כלב על ידי שישפוך עליו חומר מפגל, לא יבערנו בזה, שרק לפני תחילת זמן איסור חמץ אפשר לפוסלו מלהיות ראוי למאכל כלב, וממילא אינו נחשב יותר מאכל חמץ ולא חלים עליו איסורי חמץ. אבל אם כשהגיע זמן איסור חמץ היה החמץ ראוי לאכילה, חלה חובה להשביתו לגמרי, ואין מועיל לפוגמו עד שלא יהיה ראוי לאכילת כלב. לפיכך המוצא חמץ ברשותו צריך לשורפו או לפוררו ברוח, או לפוררו מעט ולהשליכו לבית הכסא, שעל ידי כך הוא מאבדו מן העולם. ומצווה מן המובחר לבערו בשריפה. וגם אחר שיבערו בשריפה, אפרו אסור בהנאה. 5

ואם מצא את החמץ בחג או בשבת שבפסח, אסור לו לשורפו, וגם אינו יכול לטלטלו ולהשליכו לבית הכסא, מפני שהחמץ מוקצה. לפיכך יניח עליו כלי, כדי שלא יבואו בטעות לאוכלו, ומיד כשתצא השבת או החג ישרפנו. ואם אותו אדם גם שכח לבטל את חמצו לפני הפסח, נמצא שכל רגע שהחמץ נשאר ברשותו הוא עובר עליו בשני איסורים: "בל יראה" ו"בל ימצא", וכדי להינצל מאיסורי תורה אלו, לדעת פוסקים רבים מותר לקחת את החמץ, לפוררו מעט, ולהשליכו לבית הכסא, שהתירו לעבור על מוקצה שהוא איסור מדברי חכמים כדי שלא לעבור על איסורי תורה. ואפילו במקרה זה יש מחמירים וסוברים שאין לעבור על איסור מוקצה, וימתין עד מוצאי שבת, ואז יבער את החמץ (מ"ב תמו, ו).

ולגבי הברכה: המוצא חמץ בפסח, אף שמצווה לבערו, לא יברך לפני הביעור, מפני שהברכה שברך לפני בדיקת חמץ חלה על כל החמץ שברשותו שצריך לבערו. אבל אם לש בצק בפסח והחמיץ לו, יברך על ביעורו, מפני שחמץ זה לא היה ברשותו בעת בדיקת וביעור החמץ לפני פסח, וממילא הברכה לא חלה עליו (ע' מ"ב תלה, ה).