חמץ בפסח

שלום
מה שמורכב מחמשת מיני דגן היה צריך לשרוף ואסור ליהנות ממנו אחר הפסח ובשאר הדברים אין בעיה.

ולהלן הרחבה מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א ועיינו בספר באתר ישיבה http://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.aspx?cat=628
בברכה אייל משה

חמץ שאסרה התורה בפסח הוא אחד מחמשת מיני דגן שנגעו במים עד שהחמיצו. והם: חיטה, שעורה, שבולת שועל, שיפון וכוסמת. ואלו המינים שמהם עושים לחם שהוא מאכלו החשוב של האדם, ועל אכילתו תיקנו חכמים ברכה מיוחדת "המוציא לחם מן הארץ", ואחר אכילתו נצטוונו מהתורה לברך ברכת המזון. וכדי שהלחם יהיה טעים וקל לעיכול מחמיצים את בצקו וגורמים לתפיחתו.

חמץ שנמצא אחר תחילת זמן האיסור
המוצא חמץ ברשותו לאחר שהגיע זמן איסורו מהתורה, היינו אחר חצות יום י"ד, חייב מיד לבערנו. לכתחילה מצווה לבער אותו בשריפה, ואם ירצה יוכל לבערו גם בדרכים אחרות, כגון שיפורר אותו לפירורים קטנים ויפזרנו ברוח, וכן יוכל לפוררו מעט ולהשליכו לבית הכסא ולהוריד עליו את המים.
אבל אם ישליכנו למקום המופקר לרבים, לא עשה כלום, ואף שלפני תחילת זמן איסור חמץ יכול אדם להפקיר את חמצו ועל ידי כך לא יתחייב לבערו, מכל מקום אם הגיע זמן איסור חמץ והחמץ נשאר ברשותו, אין יכול להיפטר ממנו עד שיאבדנו לגמרי. וגם אם ישליכנו למקום המופקר לרבים עדיין יעבור עליו בשני איסורים: "בל יראה" ו"בל ימצא".

וגם אם יפסלנו מאכילת כלב על ידי שישפוך עליו חומר מפגל, לא יבערנו בזה, שרק לפני תחילת זמן איסור חמץ אפשר לפוסלו מלהיות ראוי למאכל כלב, וממילא אינו נחשב יותר מאכל חמץ ולא חלים עליו איסורי חמץ. אבל אם כשהגיע זמן איסור חמץ היה החמץ ראוי לאכילה, חלה חובה להשביתו לגמרי, ואין מועיל לפוגמו עד שלא יהיה ראוי לאכילת כלב. לפיכך המוצא חמץ ברשותו צריך לשורפו או לפוררו ברוח, או לפוררו מעט ולהשליכו לבית הכסא, שעל ידי כך הוא מאבדו מן העולם. ומצווה מן המובחר לבערו בשריפה. וגם אחר שיבערו בשריפה, אפרו אסור בהנאה. 5

ואם מצא את החמץ בחג או בשבת שבפסח, אסור לו לשורפו, וגם אינו יכול לטלטלו ולהשליכו לבית הכסא, מפני שהחמץ מוקצה. לפיכך יניח עליו כלי, כדי שלא יבואו בטעות לאוכלו, ומיד כשתצא השבת או החג ישרפנו. ואם אותו אדם גם שכח לבטל את חמצו לפני הפסח, נמצא שכל רגע שהחמץ נשאר ברשותו הוא עובר עליו בשני איסורים: "בל יראה" ו"בל ימצא", וכדי להינצל מאיסורי תורה אלו, לדעת פוסקים רבים מותר לקחת את החמץ, לפוררו מעט, ולהשליכו לבית הכסא, שהתירו לעבור על מוקצה שהוא איסור מדברי חכמים כדי שלא לעבור על איסורי תורה. ואפילו במקרה זה יש מחמירים וסוברים שאין לעבור על איסור מוקצה, וימתין עד מוצאי שבת, ואז יבער את החמץ (מ"ב תמו, ו).

ולגבי הברכה: המוצא חמץ בפסח, אף שמצווה לבערו, לא יברך לפני הביעור, מפני שהברכה שברך לפני בדיקת חמץ חלה על כל החמץ שברשותו שצריך לבערו. אבל אם לש בצק בפסח והחמיץ לו, יברך על ביעורו, מפני שחמץ זה לא היה ברשותו בעת בדיקת וביעור החמץ לפני פסח, וממילא הברכה לא חלה עליו (ע' מ"ב תלה, ה).