חיים דתיים

שאלה

שלום

יש מצב גדול שהשאלה הזו תהיה מבולבלת ומסובכת

אני לא יודעת אפילו איך להתחיל אותה

פשוט ..

בשנים האחרונות נורא התחזקתי והתקרבתי לה', אני גם נורא אוהבת את זה. תמיד הייתי דתיה אבל בערך לפני שלוש שנים בכיתה י"ב התחלתי להאמין *באמת* ולא כי נולדתי לתוך זה,

אני מדברת עם אלוקים על בסיס יום יום ואני מקדישה המון זמן ללימוד של תורה והלכות וכו' .. הקטע הוא שעד לפני כמה דקות בכיתי בקטע נורא

אני לא יודעת כבר מה נכון

אני מאמינה באלוקים בלב שלם ויודעת בוודאות שאני רוצה חיים מלאים ביהדות אבל אני לא רוצה להיות חרדית או משהו

אני לא יודעת איך להסביר את זה !

אני כאילו בלב שלי מאוד מאוד דוסית - אבל לא כלפי חוץ (כלפי חוץ אני נראית דתייה רגילה) ואני מפחדת שאולי אני צריכה לעזוב את כל המקום הזה שאני נמצאת בו ולהתחרד.

אבל לא יודעת ! אני לא רוצה!! אני אוהבת את המקום שלי

והאמת שאני גם לא יודעת מה אצטרך לעשות כדי להתחרד - אני פשוט אצטרך לעזוב את החברים שלי?

כי תכלס כל מצווה שאני יודעת עליה אני עושה אותה כבר עכשיו וגם אני נמנעת מכל עבירה שאני יודעת עליה.

באמת אלוקים מלווה אותי מהרגע שאני מתעוררת ועד הרגע שאני ישנה , אני מתפללת, מברכת, מדברת עליו, מדברת איתו, נמנעת מלשון הרע ובאמת מנסה ליישם את המצוות כמה שיותר .. אבל אני עדיין בסביבה שהיא פרווה והשאלה שלי האם זה בסדר

האם מותר לי להיות חברה של חברות וידידים שהם לא מאמינים כמוני

אם זה היה גורם לי להתרחק מהדת אז כמובן שהייתי מתרחקת מהם אבל זה לא .. אני פשוט הכי דתייה ב"חבורה" כולם יודעים שאם נפגשים בשבת אני יושבת וקוראת תהילים וכולם יודעים שאני זו שלובשת חצאיות וצנוע וכל מיני כאלה .. אני מקבלת אותם כמו שהם – לא דתיים כלכך, והם מקבלים אותי כמו שאני – דתייה מאוד. האמת שלפעמים אפילו אני חושבת שעצם זה שאני לא בחברה שהיא דתיה כמוני זה דווקא סוגשל יתרון - לפעמים אני משווה בין החיים שלי לשלהם ושמחה על שבחרתי בדרך שלי וזה רק מחזק אותי .. אני לא כופה עליהם להאמין במה שאני מאמינה אבל אני חושבת שהמון פעמים אני כאילו מוכיחה להם שלהיות דתייה אמיתית לאו דווקא אומר לחיות פחות טוב אלא להפך – אני מראה להם המון פעמים שדווקא עצם זה שאני דתייה עושה לי את החיים לטובים ומלאים יותר.

השאלה היא האם מותר לי לשלב ככה בין חיים רוחניים לחיים ג

תשובה