חושבת לחזור בשאלה

שלום רב

ניכר מהשאלה שאת לא ממש רוצה לחזור בשאלה, כי אחרת לא היית שואלת מה לעשות כדי להתמודד. אבל כנראה שאת מרגישה קושי מסוים ביהדות שמרחיק אותך.
החכמה היא לשבת עם עצמך ולנסות לברר מה מפריע לך? מה גורם לך לחשוב לחזור בשאלה?
אציג כמה מניעים נפוצים שבגללם אנשים חוזרים כיום בשאלה ואנסה לתת כיווני מחשבה להתמודד עם הטענות המקובלות בעניין.
1) "ראיתי אדם דתי מתנהג באופן לא ראוי ולא מוסרי" השאלה היא איך התורה לא משפיעה לטובה על האדם, אם הוא יכול להתנהג באופן לא ראוי?
התשובה האמיתית בעיני לשאלה זו היא כזאת: התורה אינה מכונת כביסה, שמכניסים אדם לא מוסרי לישיבה ופתאום יוצא אדם חדש, אדם מוסרי וטוב. זה לא עובד ככה, התורה יכולה בהחלט לתרום משמעותית לאדם שכבר נמצא בתהליכי התקדמות מוסריים. אבל להפוך אדם לחלוטין מן הקצה אל הקצה - זה בלתי אפשרי, אין פטנטים.

ובאמת כך נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק ד הלכה א): "אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו, או לתם, אבל אם היה הולך בדרך לא טובה מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו".

האיסור ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון, אינו רק בגלל שהתורה לא תשנה אותו לטובה, אלא בדיוק ההפך יקרה, צריך להבין שהתורה היא כוח רוחני עצום שבידיים הלא נכונות, הכוח הזה יכול להביא להרס רב. הגאון מווילנה כתב בפירושו לספר משלי שהנפש של האדם נמשל לזרע הנטמן באדמה והתורה נמשלה למים שמשקים את הזרע. אם הזרע הוא של עץ פרי או של פרחים, המים שמשקים את הזרע יצמיחו דברים טובים, אבל אם הזרע של עשבים שוטים ומקולקלים, המים יצמיחו דברים לא טובים. ולכן התורה מצמיחה ומגדלת את הקיים לכיוון הנכון וגם לכיוון שאינו נכון, הכול תלוי באיזה סוג אדם מדובר.

הגמרא (יומא ע"ב, ב) אומרת לגבי התורה "זכה (מלשון הזדככות במידות) נעשית לו סם חיים, לא זכה (כלומר שהוא מקולקל מבחינה מוסרית) נעשית לו סם המוות".

לכן אין טעם להאשים את התורה במחדלים ובהתנהגויות לא ראויות של אנשים עם פאות, זקן וכיפה גדולה. התורה רק יכולה לשנות את מי שרוצה להשתנות.

2) לפעמים אנשים חוזרים בשאלה בעקבות משבר אישי, או טרגדיה גדולה והם לא מסוגלים לעכל איך אלוקים עשה להם דבר נוראי כזה.

אין ספק שזהו נושא כאוב וטעון מאוד רגשית, ובאמת אי אפשר לבוא אל אנשים אלו בטענות. "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" וכמאמר הפתגם האינדיאני העתיק, אל תדון את חברך עד שהלכת בנעלי המוקסינים שלו 1,000 ק"מ. אין באים לאדם בטענות בשעת צערו (בבא בתרא ט"ז, ב) ובשעה שהמת מוטל לפניו (אבות ד, י"ח).

אבל בכל זאת חשוב לדעת איך להתמודד מבחינה אמונית עם טרגדיה.

תראי, הנחת היסוד מבחינתי היא שכל דבר שקורה בעולם מגיע מאת ה' ובסופו של דבר יתברר איך הכול קרה למטרה מסוימת. אנחנו לא מתיימרים להיות "סגן אלוקים" ולדעת איך, למה ומדוע. אבל אנחנו כן יודעים שאנחנו לא יודעים ולא רואים את התמונה הכוללת. הרבה פעמים מה שנראה בעינינו כדבר הנוראי ביותר, ממבט גבוה יותר הדברים נראים אחרת. יש אינסוף סיפורים על מאורעות שקרו ובאותו רגע חשבו שהיו נוראיים ואז התברר איך הכול לטובה. במלחמת העולם השנייה, סבתא שלי הייתה אמורה לנסוע מאנגליה באונייה לאמריקה בגלל הבליץ הגרמני וההפצצות שנפלו בלונדון, אבל בסוף מכל מיני סיבות לא נתנו לה לנסוע. בסופו של דבר מה התברר? שאותה אונייה פוצצה על ידי צוללת גרמנית. לכן אולי זה לא היה נעים ואפילו כואב שלא הייתה יכולה לנסוע, אבל בסוף דווקא זה מה שהציל את החיים שלה.

אין כאן מטרה להצדיק את הטרגדיות, ממש לא, בעולם שאנחנו חיים צריך בהחלט לבכות ולהצטער כאשר דבר רע קורה "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם...עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק" (קהלת ג, א-ד) אומר שלמה המלך בספר קהלת. אבל כאשר קורה דבר רע, אומרים "ברוך דיין האמת", אלוקים יודע מה הוא עושה, ואנחנו סומכים עליו. אני לא יודע למה ולא יודע איך זה טוב, וגם לא מנסה לחקור ולבדוק יותר מדי, אבל אנחנו כן מאמינים באלוקים ויודעים שהוא אוהב אותנו ורק רוצה את טובתנו.

מבחינה פרקטית, כאשר קורה דבר רע תמיד מומלץ לנסות למצוא אפשרויות לצמוח ממנו מבחינה אישית. כמו שאמר ארכימדס, תן לי נקודה כלשהי מחוץ לעולם וארים בעזרתו את כל העולם. על אותו משקל, צריך לנסות למצוא נקודה אחת טובה ובעזרתה להרים את עצמנו למעלה. לדוגמא, אחרי טרגדיה, מעריכים יותר את החיים וכמה חשוב לשמור עליהם ומקבלים פרופורציות על העיקר והטפל בחיים וכל יום שעובר יקר ביותר. עוד דוגמא - משפחה לאחר טרגדיה הרבה פעמים מלוכדת יותר, כולם דואגים אחד לשני יותר ומרגישים אהבה גדולה. יש המון דרכים לקחת מנוף ולהרים את עצמנו בעזרתו, החכמה היא לנסות למצוא את אותה נקודה טובה שתעזור לנו לצמוח דווקא מתוך הכאב, הצער והשכול. אם את רוצה לראות דוגמא חיה לאישה שהצליחה להתרומם מתוך הכאב הנוראי ביותר, תלכי לשמוע שיחה של הגב' מרים פרץ שאיבדה את שני בניה ואת בעלה ובכל זאת מצליחה להיות מלאה באופטימיות ושמחת חיים ומצליחה להרים עוד הרבה בני אדם אחרים.

3) לפעמים אנשים חוזרים בשאלה כי מרגישים שההלכה לוחצת, קשוחה מדי ומגבילה את האדם. יש לפעמים תחושה שכל ההתמקדות היא על האיסורים, אסור לעשות כך ואסור לעשות אחרת, חייבים להקפיד על כשרות, שמירת נגיעה, שבת וסרטים צנועים וכו'

- חשוב לי להדגיש שמטרת התורה אינה למרר את החיים, הקב"ה לא התעורר יום אחד והחליט פתאום להפיל על קבוצת אנשים תיק כבד עם אינסוף מטלות והגבלות. אלא בדיוק ההפך הוא הנכון, התורה גורמת לאדם להיות חופשי, משוחרר ומאושר. איך? בואי ונראה:

אולי נשאל את עצמנו מה יקרה אם התורה לא הייתה מופיעה בעולם? האם העולם היה שונה?

נבדוק מה קרה בעולם לפני נתינת התורה. כל העולם היה מלא בעובדי אלילים, אנשים שהאמינו בפולחן אלילי היו מקריבים בני אדם, היה דבר הנקרא "עבודת המולך", היו מעבירים את הילדים שלהם באש. מבחינה הומאנית, בני אדם חיו אז בעולם ממש לא נעים שנשלט על ידי עריצים אכזריים ובני אדם ללא מעמד וכסף היו נחשבים עבדים רצוצים. טוב, אני יודע שהתופעות האלו עדיין קיימות היום, אז מה ההבדל? ההבדל היחיד הוא שאז זה היה לגיטימי ומוסרי לשלוט ולדכא אבל כיום זה כבר לא לגיטימי ולא מוסרי, אנשים מבינים שזה לא בסדר. איך נוצר המהפך הזה? התורה הופיעה בעולם ואמרה, רבותי, מוסריות פירושה לדאוג לחלשים, לאלמנות ליתומים, לשמור על כבוד האדם ועל חירותו, וחוסר מוסריות לא לגיטימית, אסור לרצוח, אסור לנאוף, אסור לגזול. נכון, יש עדיין מקומות בעולם שהרצח הוא לגיטימי, ואגב זה כל המאבק בין העולם המערבי לאסלאם הרדיקלי. בקיצור התורה נועדה ליצור עולם טוב יותר, עולם עדין יותר ומוסרי יותר.

כשם שבעולם יש מאבק בין הטוב לרע, כך יש גם בנפש האדם מאבק בין המצפון והכמיהה הפנימית לקדושה וטהרה לבין ההיסחפות אחר התשוקות. אריסטו כותב "אני מחשיב לאמיץ גדול יותר את האדם שמתגבר על תשוקותיו מאשר האדם המביס את אויביו, שכן הניצחון על עצמך הוא הניצחון הקשה ביותר". שלא נטעה, היהדות ממש לא באה להפריע לנו לחיות חיים של הנאה, בדיוק ההפך, ה' ברא את העולם [במטרה] להיטיב לנבראים, כדי להעניק לנו את ההנאה הגדולה ביותר האפשרית (רמח"ל, דרך ה' חלק א' פרק א-ב). אנחנו בעד הנאה, ולא רוצים אנשים סגפניים, עלובים ומרי נפש, אלא אנחנו רוצים לבנות אנשים יפים, שמחים היודעים להפיק את מקסימום ההנאה מהחיים. השאלה היא האם אנחנו מתמכרים לתאוות שלנו, ונותנים להן למשוך אותנו למטה לתוך חושניות פרועה? או שאנחנו יודעים לנתב אותן לאפיקים חיוביים, טהורים וקדושים? האם אנחנו יודעים לשרטט קווים אדומים וגבולות גזרה?

היהדות באה להדריך אותנו מצד אחד לחיות חיים נורמאליים מלאים בחוויות וחיי משפחה נעימים, אבל מצד שני לא להיות מכורים ביד התאוות שלנו. אדם מכור הוא אדם מסכן, אדם שמשועבד, אין לו אישיות, הוא נסחף וחי מהרגע לרגע. לעומת זאת, בן-חורין הא אדם חופשי, אדם שיודע מה ראוי לעשות ואיפה לשים את הגבול.

אז למה שלא נשאיר את קביעת הגבולות בידיים שלנו? מה אנחנו לא מסוגלים לדעת מה נכון ומה לא נכון? למה שה' קובע את הכול בשבילנו בצורה של הלכות?

התשובה היא שזה נכון, הרבה דברים אנחנו יודעים, המצפון שלנו לוחש לנו כל הזמן מה ראוי ומה לא ראוי, אבל יש גם הרבה פעמים שאנחנו פשוט לא יודעים מה לעשות. יש פעמים שאנחנו מגששים באפילה. אנחנו לא תמיד יודעים מה סף הגירוי שלנו, מתי אנחנו עלולים לאבד שליטה. יש רק מישהו אחד שיודע מתי צפויות להיות בלתמי"ם – וזה היצרן. ה' יצר אותנו והוא מבין אותנו יותר טוב מכל פסיכולוג. אנחנו אנושיים ולא תמיד אנחנו מחליטים לפי השכל הישר, אלא הרגשות, התשוקות והחלומות שלנו משפיעים המון על ההחלטות שלנו. אנחנו לא מסוגלים להיות אובייקטיביים אפילו אם נרצה. כן, אנחנו צריכים הדרכה אלוקית, ובתוך גבולות ההלכה יש בהחלט מרחב תמרון גדול לדילמות ולבטים שאותם אנחנו צריכים להכריע.

דבר נוסף, זה אולי נחמד מאוד להיות יכולים לעשות להנאתנו את מה שאנחנו רוצים, אבל לא רק אנחנו מעורבים. לפי תורת הסוד יש למעשים שלנו השפעה ישירה על כל שאר האנושות, תאמיני או לא אבל אנשים מבריאים וחולים, חיים ומתים בגללנו.
איך זה קורה? כל בני האדם מחוברים זה לזה במארג נשמתי אחד גדול, וכל מעשה שאחד עושה, משפיע על כל השאר. ואין צריך לומר שההשפעה של עם ישראל היא גדולה ועצמה הרבה יותר מכולם, שהרי "כנסת ישראל היא תמצית ההויה כולה" (אורות, אורות ישראל א, א). לכן יש לנו אחריות מוסרית לשמור על המצוות, לא רק למעננו, לחוסן הנשמתי שלנו, אלא גם לשאר בני האדם. דברים אלו לא אני המצאתי אותם, אפשר לקרוא יותר בתחילת ספר נפש החיים של הרב חיים מוולוז'ין (שער א' פרק ג-ד). והגמרא (קידושין דף מ עמוד ב) גם אומרת שעושה מצווה או עבירה אחת דן את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות או חובה, ואגב זה נפסק להלכה ברמב"ם בהלכות תשובה (פרק ג' הלכה ד'). אולי רק אצטט את דברי הרב קוק באגרת ש"א: "כי זה פשוט הוא שגם הירוד שבאנשים אם יציעו לפניו שיכול הוא בכל עת לעשות חסד על כל העולם כולו, הכולל בתוכו כל כך הויות (מציאויות) עד אין תכלית, יתעורר בשמחה ובגבורה לעשות טוב, וכל העצלות והרפיון אינו בא כי אם מחוסר אמנה בגודל הטוב שעושים ממש עם כל היקום בעסק התורה, המצוות, העבודה וזכיכות המדות וכו' [והצדיק מוסיף על ידינו אומץ בעבודתו, והרשע מתמתקת רשעותו באיזה מדה, והרהורי תשובה באים לו, ואפילו הבהמות והחיות מתבסמות לפי ערכן, ואפילו היצורים הנוטים להזיק ולהחריב מתעדנים ומזדככים, מזיו הקדושה הנוספת על ידי נשמה אחת השמה לב באמת על הכלל כולו".]

טוב, אז הבנו שחשוב לקיים מצוות ולשמור על גבולות ההלכה, אבל ת'כלס מה הרציונאל בקיום דברים כמו שמירת נגיעה, שמירת שבת?

• נתחיל בתחום שהכי מפריע לרוב האנשים וזה ההלכות שבינו לבינה. אנשים שואלים "למה ההלכה מונעת ממני את כל הכיף הכרוך בלצאת בנים ובנות ולהסתובב ולבלות יחד?" ומה רע בחבר/ה בגיל תיכון?

אני רואה את הדברים כך: מטרת ההלכות האלו היא שכאשר בן ובת מוכנים לנישואין, הקשר שלהם זה עם זו יהיה הכי טהור, רוחני, ומיוחד שאפשר. אם בנים ובנות יוצאים לבלות ביד בגיל התיכון ולאחר מכן שלא למטרת נישואין, זה אולי נחמד וסבבה והכול, אבל כאשר היום יגיע להתחתן והחתן והכלה יעמדו ביחד מתחת לחופה, הם לא ירגישו שזו הפעם הראשונה, הם לא ירגישו טהורים ומלאים בקדושה ובנאמנות מוחלטת זה לזו. דווקא ברגעים הכי אינטימיים, הם יזכרו בכל ההרפתקאות האחרות שהיו להם עם זרים. איך אפשר לבנות זוגיות טובה, כאשר הקשר הרגשי ביניהם אינו מוחלט, כאשר יש התנסויות קודמות והשוואות לחבר/ות אחרים?

לכן ההלכה רוצה לשמור על הטהרה של הבנים והבנות לטובתם האישית ולטובת החוסן המשפחתי של עם ישראל, כדי שיוכלו בבוא הזמן למצוא את הנשמה התאומה שלהם ולבנות זוגיות משגשגת בקדושה ובטהרה ובהרמוניה.

• שאלה נוספת שאנשים שואלים היא לגבי שבת, למה להיות בבית ובבית-הכנסת כאשר הרבה אנשים מבלים בים, רואים סרטים ועושים שופינג, ובקיצור עושים חיים?

 השבת היא באמת מתנה נפלאה והאמת היא שאנחנו לא מעריכים אותה מספיק, אני רואה את השבת כהזדמנות נפלאה להתחבר לצד הרוחני, אותו הצד שאנחנו לא פוגשים הרבה בהמולת השבוע. אותו פן באישיות שלנו ששואף לשקט ולשלווה, אותו מימד שבתוכנו שמשתוקק פשוט להיות, ולא לרדוף כל הזמן אחרי דברים. השלווה והרוגע, הם דברים שבעידן הפוסט-מודרני פשוט מצרכים נדירים. כולם רצים לפה, רצים לשם, היגיע הזמן לקחת פסק זמן ולעצור. להתבונן במקום ליצור, להיות במקום לרוץ, לחשוב במקום להיות אוטומט של הרגלים.
 השבת היא גם הזדמנות להיות עם בני המשפחה. במשפחות ממוצעות, בקושי רואים אחד את השני, בקושי נפגשים במשך השבוע. ואפילו כאשר זה קורה, כולם טרודים מידי בעיסוקים שלהם. אבל בשבת אפשר לשבת בשולחן אחד מבלי שכולם צריכים לרוץ, אלא אפשר לשוחח על דברים שמזמן רציתם לשוחח עליהם, ולכן שבת היא באמת מתנה גדולה מאוד.
 הסיבה השלישית לשמור שבת היא מוסרית. אנשים רוצים לעשות שופינג בשבת, רוצים לקנות ולבלות. לגיטימי? ממש לא! האם הם חשבו על סוניה ועל ילנה, הקופאיות שצריכות לעבוד כל השבוע ועכשיו בגללם גם בשבת? האם אכפת להם מהמנקות ומאנשי האבטחה? האם הם חשבו עליהם בכלל? לא מגיע גם "לאנשים השקופים" האלו גם קצת מנוחה? כאשר בעל קניון או מרכז בילוי רואה שיש ביקוש מסחרי מצד הלקוחות גם בשבת, הוא מכריח את כל העובדים שלו לעבוד גם בשבת. כל הבליינים ורודפי הקניות, חושבים רק על עצמם, זה אגואיזם טהור שיהיה להם כיף וסבבה בשבת, אבל ממש לא אכפת להם מאחרים.
לכן אנחנו שומרים שבת כדי ליצור יום אחד בשבוע שגם אלו שקורעים את עצמם כל השבוע להביא אוכל הביתה ולא יכולים להיות עם הילדים שלהם, לא יצטרכו לעבוד. יום אחד של מנוחה, חופשה, שאפשר לקחת פסק זמן, להתרענן, לאגור כוחות ולהיות גם עם המשפחה שלהם.

השבת היא באמת פטנט אלוקי לא רע, נכון?

[לסיום], אם את באמת רוצה למצוא יהדות מרעננת ושמחה, ומחפשת את האמת, הדרך המומלצת היא ללמוד. כן, לקחת פסק זמן, ולמלא מצברים רוחניים, את חייבת זאת לעצמך, לנשמתך שמשתוקקת למצוא את האמת. לימוד יכול להיות רלוונטי, מעניין, פתוח וחווייתי. לימוד התורה הוא טרנד חדש גם בציבור החילוני, יותר ויותר אנשים רוצים ללמוד, לחשוף את השורשים שלהם מהאבק שהצטבר. כיום, לימוד תורה זה באופנה "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' אלקים וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'" (עמוס ח, י"א). לכן מומלץ שתרשמי למדרשה תורנית לבנות, שם תמצאי עומק יחד עם שמחת חיים, תמצאי עדינות יחד עם אהבת האדם. שם תלמדי מימוש עצמי והעצמה אישית, מהי זוגיות אמיתית וטהורה ואיך להתחבר לה', איך לפרוק את התסכולים והכעסים בתפילה לה'. יש המון מדרשות תורניות לבנות בכל מקום בארץ ואפשר למצוא אותן בגוגל. אפשר גם לנסות ב'ראש יהודי' בתל-אביב.

בהצלחה!
נתן קוטלר