חברים שלי עובדים על אנשים בטלפון

בס"ד

שלום אחי! מנשמע?

אני רוצה להקדים ולומר לך [שכוייח עצום] על האכפתיות שלך מאנשים, וכן על ההצלחה בהתמודדות הקשה בלהיות "נגד הזרם".

מקווה שהקב"ה יעזור לנו לענות על שאלתך [ביחד] בצורה הטובה ביותר שאפשר!

זה ממש לא קל לראות אחרים ["נהנים מהחיים"] – עובדים על אנשים בעיניים, ואחרי זה נקרעים מצחוק.

חבל שיגאל שילון ואלי יצפאן פרשו מ"פספוסים", הם היו יכולים להיות כוכבי צמרת...

ואתה, כמו "שֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע" (ישעיהו, פרק נ"ו פסוק ב´), עומד בצד, מסתכל עליהם בעיניים, ו[הלב צובט חזק] ואומר:

"נו... באמת... מתי ייכנס לחבר´ה קצת שכל לראש, יבינו שהם לא בגן של חנה, ולא ישחקו בטלפון כאילו הוא צעצוע".

והלב גם אומר: "הם החברים שלי, אני אוהב אותם ואתן להם ת´חיים שלי אפילו – אבל איך אני גורם להם להפסיק?"

כי, מלעשות, זאת תופעה שכמעט לכל אחד בגיל הילדות יש [ג´וק בראש] שאוהב להתפרע.
ויקרא שם הג´וק בישראל – "שעשוע". או בעברית תקנית: "[מה – זה כיף!!!]"

אבל, מצד שני – שעשוע זה דבר טוב!

בלעדי הג´וק הזה, לא היה לנו למשל, משחק לגו – הרי למה שפושפושון הקטן ירצה לבנות משהו?

ואם לאותו ילד אין את ההנאה שבבנייה – כנראה שהיינו עדיין גרים באוהלים...

בעצם, אנחנו צריכים [לענות על שאלה אחרת]:

החברים שלנו אוהבים "לעשות כיף", אבל לצערנו – לא הדברים הכי לגיטימיים שבעולם.
האם אנחנו יכולים לגרום להם שנכייף יחד בדבר טוב, [דבר שכן לגיטימי]?

לא מדבר על לצלצל 144, לבקש את מזכירות אגודת הליצנות הרפואית בישראל ולהגיד:
"הרינו מוכנים ומזומנים לכל ג´וב שתתנו לנו – כי לשמח עושה לנו טוב בנשמה".

אלא סתם, לצאת למגרש כדורגל ולהזיז ת´רגליים, לחרוש את עיר באופניים, לאכול פיצה וכדומה...
כל אחד בעצמו מכיר את החבר´ה שלו ויודע מה יכול להלהיב אותם.

אבל לא באים אליהם בוקר יום בהיר (או גשום...) אחד, בזמן שהם משחקים בטלפון, ומציעים:
"היי חבר´ה, אולי בא לכם, במקום לנדנד לאנשים, לעשות בלה בלה...?".

אין קול ואין עונה, [רק הקיר מקשיב]...
או, במקרה אחר: "נו מה נהיית לנו דוס? אתה מנסה להיות "יותר צדיק מאפיפיור"?".

באים אל אחד שאנחנו מכירים אותו טוב טוב, מתי שהם [לא] משחקים בטלפון, מנסים למצוא משהו לעשות איתו יחד, משהו אחר שלגיטימי, וקובעים לאותו הזמן.
וכשמשכנעים אותו, לא כדאי לתת שיחת מוסר על משחק הטלפון, ושבגלל שזה רע עדיף לבוא איתנו.

וזה ילך לאט אבל בטוח, במבצע של ["חבר מביא חבר"].
אנחנו רק צריכים לחשוב – מה החבר´ה אוהבים לעשות, שכן בסדר?

אם נראה שזה לא ילך, אז אולי כדאי לשאול שאלה עצמית – האם אנחנו באמת מספיק "[מעורבים] איתם"?

כי אם לא, [לא נתנתק מהם חברתית], אבל מתי שהם עושים מה שהם עושים – פשוט נלך משם!

אם יצחקו/ילעגו לנו – שיצחקו, צחוק זה בריא.

אבל עמוק בתוך הלב הם יבינו שיש משהו קצת לא טוב במה שהם עושים.
ואם אחד יכול להתגבר ולפרוש – למה שהם לא?

אז הנקודה שאני רוצה להבהיר חשובה מאוד:

יש כאלה ש"[נגררים]", פשוט פוחדים להיות מחוץ לחברה, ולא קשה להבין אותם.
אם רק תראה להם שיש דרך טובה – יש סיכוי שילכו בעקבותיך.

אם לא – לדעתי הקטנה, הפסד שלהם!

והדבר הכי חשוב שכדאי לעשות – תתפלל לקב"ה שיעזור לך במשימה הקשה.

כי "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע [כִּי אַתָּה עִמָּדִי] שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי" (תהלים, פרק כ"ג פסוק ד´).

אתה לא לבד אף פעם, הקב"ה תמיד איתך בכל עת, תומך בך בכל צעד.

שמחתי לנסות לעזור, אחי! ואשמח לדעת אם באמת הצלחתי...
ואתה יותר ממוזמן לשלוח לי על כל דבר למייל

ב"הצלחה במשימה הקשה! הקב"ה וגם אני הקטן מאמינים בך.

חורף גשום ומבורך

דורון

dozkih@gmail.com