זעקה לעזרה

שלום וברכה

ישר כוח על הכנות וכמו שאנו אומרים "כדלים וכרשים באנו לפניך". אני שולח לך דברים שכתבתי שהם יכולים להיות קשורים לתאור מצבך.
דברים פרק (ל , י"א – י"ד)
"כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו"
נחלקו גדולי עולם בהקשר למה אומרת התורה "כי המצוה הזו". הרמב"ן מסביר:
" וטעם כי המצוה הזאת - על כל התורה כולה. והנכון, כי על כל התורה יאמר (לעיל ח א) "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום", אבל "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת, כי והשבות אל לבבך (בפסוק א) ושבת עד ה' אלהיך (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן. ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן. והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום:
וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו - שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם, וישובו בלבם אל ה', ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות כאשר הזכיר (לעיל פסוק ב) אתה ובניך בכל לבבך - כמו שפירשתי (שם):
שואל הרבי מבלזר ב"כוכבי אור" מדוע הרמב"ן מדגיש שהצו "בפיך ובלבבך לעשותו" נאמר רק בהקשר לוידוי וקבלה ולא בהקשר של חרטה ועזיבת החטא שגם הם חשובים כחלק מתהליך התשובה?
מסביר הרב: "כי גם אם לא הייתה מידת תשובה בעולם כלל, והקב"ה לא היה מוחל וסולח לשבים גם כן היה החוטא מוכרח להינזר מחטאיו … וכי בשביל שלא הייתה תקנה על העבר יעזוב נפשו לשאולה גם בעתיד?
עזיבת החטא וכמוה החרטה אין בהם חידוש כל חוטא מחוייב לתסוס נוכח מעשה החטא שנעשה. הרגשות הללו חייבים לפרכס בנפשו של האדם.
וכבר מאריך בדברים אלו רבנו יונה בספרו "שערי תשובה" שער א':
"החרטה. יבין לבבו כי רע ומר עזבו את ה', וישיב אל לבו כי יש עונש ונקם ושלם על העון, כענין שנאמר (דברים לב, לה): "לי נקם ושלם", ונאמר (איוב יט, כט): "גורו לכם מפני חרב כי חמה עונות חרב". ויתחרט על מעשיו הרעים, ויאמר בלבבו: מה עשיתי? איך לא היה פחד אלקים לנגד עיני, ולא יגורתי מתוכחות על עון ומן השפטים הרעים, כי רבים מכאובים לרשע? לא חמלתי על גופי, ולא חסה עיני עליו משחתו מפני הנאת רגע אחד, ונמשלתי לאיש שיגזול ויחמוס ויאכל וישבע, ויודע כי אחרי אכלו ואחרי שתו יגרס השופט בחצץ שניו, כענין שנאמר (משלי כ, יז) "ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ". ורעה מזאת, כי הייתי על הנפש היקרה אכזרי ונטמאה בגלולי יצרי, ומה הועילה בכל קניניה אם רעה בעיני אדוניה? ואיך החלפתי בעולם חולף, עולם עומד לעד לעולם? איך נמשלתי כבהמות נדמיתי, והלכתי אחרי יצרי כסוס כפרד אין הבין ותעיתי מדרך השכל? והנה הבורא נפח באפי נשמת חיים חכמת לב וטובת שכל להכירו וליראה מלפניו ולמשול בגוף וכל תולדותיו כאשר המשילה על שאר בעלי חיים שאינם מדברים מאשר יקרה בעיניו נכבדה, ואחרי אשר בעבור זאת נבראתי, ויהי בי הפך מזה, למה לי חיים? …

לכן כל פרשת התשובה מחדשת את הוידוי ואת הקבלה שאכן בפיך ובלבבך לעשותו". אם כן, יש צורך להבין את עומק הוידוי מה נדרש מאתנו בשעת וידוי? מה עינינו של הוידוי?
הגמרא במסכת יומא (פ"ו:) מציינת ברייתא:
"תנו רבנן: עבירות שהתודה עליהן יום הכפורים זה - לא יתודה עליהן יום הכפורים אחר, ואם שנה בהן - צריך להתודות יום הכפורים אחר, ואם לא שנה בהן וחזר והתודה עליהן - עליו הכתוב אומר משלי כו ככלב שב על קאו כסיל שונה באולתו. רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל שכן שהוא משובח, שנאמר תהלים נא כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד."
ברייתא זו תמוהה? כיצד נעלה על דעתנו שאם אדם חוזר על וידוי בחטא שהוא לא שנה וחזר עליו הוא ככלב החוזר על קיאו וכי יעלה על הדעת שהוידוי הוא דבר רע ושלילי?!
מדברי הגמרא הללו אנו יכולים ללמוד שהוידוי הוא יכול להיות גם שלילי. ענינו של הוידוי הוא ההתעסקות עם העבר. רבנו יונה מרחיב על הפסוק: "בעלוץ צדיקים רבה תפארת ובקום רשעים יחופש אדם".
הצדיקים מפארים בני אדם ואילו הרשעים מחפשים עוונות אצל אחרים.
אדם שמתחרט וסולד מהעוון שהוא עשה מתבקש גם להתוודות עליו הוא נדרש להזכיר את העוון למרות שהאיזכור הזה פוגע בנפשו. אדם שמזדכך אינו מסוגל לספר על חטאיו. ולכן הברייתא שוללת מהאדם את הוידוי בשעה שהוא אינו חטא עוד שכן הוא שב לקיאו והוא פוגע ומקלקל את נפשו.
לפיכך, עלינו להסביר מדוע אדם נדרש להתוודות מדוע שעזיבת החטא לא תספיק?
"לפני ה' תטהרו" הוידוי הוא בין האדם לבין קונו דוקא מי שהתחרט וסולד מהחטא עמידתו לפני ה' בשעת וידוי תסלול עבורו את הקבלה לעתיד. הוידוי מעמיד את האדם לפני קונו ושם הוא עובר תהליך נפשי גדול בכך שהוא משפיל את עצמו לפני הקב"ה. אחד מספרי המוסר החשובים "תומר דבורה" מסביר באופן מיוחד את מה שמתרחש:
זו מדה גדולה. שהרי אין המחילה על ידי שליח, אלא על ידו ממש של הקב"ה, כדכתיב (תהלים קל ד): "כי עמך הסליחה וגו'", ומה היא הסליחה? שהוא רוחץ העון, כדכתיב (ישעיהו ד ד): "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון וגו'", וכן כתיב (יחזקאל לו כה): "וזרקתי עליכם מים טהורים וגו'". והיינו "עובר על פשע", שולח מימי רחיצה ועובר ורוחץ הפשע.
והנה ממש כדמות זה צריך להיות האדם, שלא יאמר, וכי אני מתקן מה שפלוני חטא או השחית. לא יאמר כך. שהרי האדם חוטא והקב"ה בעצמו, שלא על ידי שליח, מתקן את מעווותיו ורוחץ צואת עוונו. ומכאן יתבייש האדם לשוב לחטוא, שהרי המלך בעצמו רוחץ לכלוך בגדיו.

אין פחד גדול יותר מאשר לספר את החטא לפני הקב"ה ולהכיר בכך שה' בכבודו ובעצמו הוא מכבס ומנקה את החטא.
וזו משמעות תפילתנו: "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך" כולנו באים בפחיתות מצבנו הרוחני זהו בדיוק הלב הנשבר והנדכה שאין לו כל כח.
"וחנותי את אשר אחון באותה שעה הראה לו הקב"ה את כל האוצרות של מתן שכר שהן מתוקנין לצדיקים והוא אומר האוצר הזה של מי הוא והוא אומר של עושי מצות, והאוצר הזה של מי הוא של מגדלי יתומים, וכל אוצר ואוצר, ואח"כ ראה אוצר גדול אמר האוצר הזה של מי הוא א"ל מי שיש לו אני נותן לו משכרו ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה שנאמר וחנותי את אשר אחון, וחנותי את אשר אחון למי שאני מבקש לחון, וכן ורחמתי את אשר ארחם."
שמות רבה (וילנא) פרשה מה ד"ה ו ויאמר ה'
מדרש זה תמוה בכך שהקב"ה מצהיר שמי שיש לו מצוות יקבל אוצר מן השמים ומי שאין בידו מצוות וחסר מטען רוחני הקב"ה יעמיד לו אוצר בשמים.
בספרי החסידות בארו שמי שאין לו פרושו מי שנמצא במצב של הכרה שאין לו. כפי שאמרנו חלק מהוידוי הוא להכיר בחסרוננו כדלים וכרשים זוהי עמידה שמעוררת רחני שמים וזה ממש דברי הפייטן שאמרנו אתמול באמירת סליחות שכנראה מיוסד על המדרש וכך כתוב:
"מרום אם עצמו פשעי קהליך נא שגבם מאוצר המונח בזבולך עדיך באו לחון חינם באו אליך"
המצב שאנו שרויים בימים אלו נותן לנו תחושה של צורך עמידה של דלים ורשים תחושה של הרבה עוונות וחטאים ואנו מבקשים מרבונו של עולם שיבוא לחון אותנו חינם. בימים אלו אנו צריכים להגביר את הוידוי את העמידה הדלה לפני רבונו של עולם .