שאלה
שלום.
אני עדיין לא מבין מה פיתחון הפה שלנו באשר לזכותנו על הארץ.
גם אם אנחנו עם מאמין שאמונתו אומרת שע"פ התנ"ך ארץ זו הייתה שלנו והובטחה לנו וכו. האם די בזה (בבטחון בזכותנו עליה) כדי לסלק מפה כל אחד אחר שהיה פה גם אם כבשנו אותו וגם אם זה דורש כל דבר אחר?
האם אין צורך להעמיד עמדה שנשמעת סבירה ומתקבלת על הדעת בבואנו לרשת את הארץ מידי הגויים?
האם די בכך שאנחנו "יודעים" שהיא שלנו?
האם לא צריכה להיות הוכחה חותכת לכך שמפריכה את זכותו של כל מישהו אחר?
תודה.
(אין זו קבילה או ביקורת. הדברים נשאלים באמת מתוך חוסר ידיעה והבנה)
במחילה, אינני מתייחס לצד ההלכתי שבעניין ולא למצוות הרמב"ן על הארץ וכו.
שאלתי היא רק בעניין ההומני אנושי אוניברסלי.
שוב תודה.
תשובה
ב"ה
שלומות,
אכן שאלה גדולה שאלת.
אם קראתי דבריך - שתי שאלות בדברך.
הראשונה, נוגעת לעצם ודאותה של זכותנו על הארץ. הביטויים החוזרים ונשנים בתורה מהוים ביטוי עילאי להיותה של הארץ שייכת לעם. הנ"ך מהווה תשתית לכל המאמינים באל אחד, וזו הנחת יסוד בסיסית לכל דיוננו. אנו מאמינים בתנ"ך ומבחינתנו כל האמור בו הוא ביטוי לדברי אלוקים חיים.
הנקודה השניה היא היחס לאלה היושבים בארץ - כאן ודאי צריכה להופיע מידה רבה של רגישות. מידה רבה של קבלת יושבי הארץ האחרים.
יש כאן צורך עמוק בבניית מושג היחס לזר. זה בולט בייחס שלנו לערביי ארץ ישראל כו'.
אין לשאלת היחס נגיעה לעצם הזכות על הארץ.
בהצלחה,
שי