שאלה
לאחרונה אני נתקל בפרדוקסליות שיש בתפילות השונות, בין תפילות לבין אחרות, ובין תפילות לבין עצמן.
אחת הסתירות לא נותנת לי מנוח, שכן היא עוסקת בעקרון אמוני יסודי:
הנה היא:
מצד אחד, נאמר בפיוט 'אדון עולם': "בלי ראשית ובלי תכלית". כלומר ה' הוא נצחי- ללא ראשית וללא סוף. הכוונה העמוקה יותר, היא ש-ה' נמצא מעבר למרחב הזמן, מעבר לכל תפיסה אנושית, ומכאן שהאדם לא יכול לתפוס זאת, שהרי איך למשהו שקיים אין ראשית? זה נוגד כל הגיון אנושי. היהדות מכירה בכך שאין אנו מסוגלים להבין זאת, ומאמינה בתפיסה הלא מובנת הזאת. גם אני.
אבל מצד שני, בי"ג עיקרים, נאמר: "אני מאמין.. שהבורא הוא ראשון והוא אחרון". אם ה' הוא ראשון, אז מכאן שיש לו ראשית!
פי יגיד שניהם, יום יום, אך במה יאמין לבי?
תשובה
שלום וברכה
התפילה נעה פעמים רבות בין עיסוק בשאלות פילוסופיות עמוקות ובין תחושת קרבת אלוהים עמוקה. כשהיא עוסקת בנוסחים פילוסופיים היא "מרחיקה" את ריבונו של עולם מעל ומעבר; כשהיא עוסקת בהתרפקות שלנו עליו היא מקרבת אותו לתוך עולמנו ממש.
כתבתי על כך מאמר ארוך בדיוק ב"אקדמות האחרון".
כל טוב