שאלה
שלום כבוד הרב!
שאלתי היא לגבי גישתה של היהדות בהתמודדות עם קשיים.
מצד אחד גישה ידועה היא כי האדם צריך להקיף עצמו בחברה שמוציאה ממנו את הטוב, כך שתשמש לו אדמה פוריה לצמיחה רוחנית ולתיקון מידותיו.
מצד אחר גישת החסידות מתייחסת לקשיים כאל ניסיונות שבאים להוליך את האדם דרכם, להעביר לו את "השיעור" שהוא זקוק לו באמת, וע"י ההתגברות על הניסיון יתקדם בתיקון המידות.
שאלתי היא האם הדרך היחידה אותה רואה היהדות להתמודדות מול ניסיון היא המעבר דרכו באש ובמים? שהריי לעיתים הניסיון הוא ניסיון ספציפי ארוך ומייגע, שמאתגר באופן יומיומי את מידותיו של האדם, וכיוון שההתמודדות איתו נראית לעיתים בלתי אפשרית, הוא גורם לאדם לתחושת כישלון תמידית ולהרגשה שהוא אינו מצליח להתקדם ואף צועד לאחור. האם היהדות רואה בריחה בהתמודדות עם הניסיון בדרך שתצמצם את המפגש איתו, וכן תאפשר אולי לתחושת הצלחה בפעמים שיעמוד מולנו?
תשובה
שלום
שאלתך חשובה מאד.
הרמב"ן ביאר שעניין הנסיונות הבאים על האדם, הם להרים אותו על נס, דהיינו להוציא אל הפועל את הכוחות האלוקיים הגנוזים בו.
על כן, אם האדם במעט נסיון כבר מוציא את הפוטנציאל האלוקי שבו אל הפועל, אין צורך בעוד נסיונות, לא מצד ההשגחה ולא מצידו. הוא יכול לעזוב את הנסיון ולהמשיך בחייו.
לדוגמא- אדם שאינו מאמין בתפילה נהיה חולה, בעקבות כך הוא חושב הרבה על עניין האשיות שלו ומהותה, על אלוקים ועל הייעוד שלו. הוא מתחיל למצוא את העומק הגדול שיש בתפילה לרבונו של עולם, ובכך מוציא אל הפועל את האמונה במושג התפילה, אמונה שהיתה קיימת בו בפוטנציאל לפני כן. מאותו רגע, אין סיבה להמשך היותו חולה, לא מצד ד' ולא מצד האדם. אמנם יתכן שימשיך להיות חולה בשל סיבות אחרות.
אך אם האדם לא מוציא אל הפועל את נשמתו במעט נסיון, הוא צריך לעבור הרבה על מנת להופיע את נשמתו כראוי.
על כן, אכן יש לעמוד בנסיון עד הסוף ולא לברוח. אך כשאין בו יותר צורך, אין סיבה להמשיך בו. אנו איננו יודעים מתי כבר אין צורך בנסיונות, ולכן אנו נמשיך לעמוד בהם, ורק ד' הוא המחליט מתי להפסיק את הנסיון.
נסיונות שיש בהם איסורים, אסור להתנסות בהם אלא לברוח, כגון חוף מעורב וכדומה. ועל כך אנו מבקשים 'ולא לידי נסיון'.
נסיונות שניתן להפסיקם, והם גורמים כאב, כגון מחלה ברת ריפוי, ודאי יש להפסיקם. שכן לפעמים הנסיון במחלה הוא האם האדם שומר על חייו.
כל טוב