התלבטות לגבי נישואין

שאלה

בס"ד

אני בת 20 ואני יוצאת עם בחור כבר שנתיים. אנחנו עומדים בשלב שאנחנו רוצים לקדם את הקשר לחתונה אבל יש לנו כל מיני חששות לגבי התאמה.

נפרדנו כמה פעמים כי פחדנו שאולי אנחנו לא מתאימים אבל תמיד חזרנו כי הפרידה היתה לנו קשה מאוד ומבחינה נפשית זה שבר אותנו.

אני רוצה לציין שאנחנו לא רבים ומתווכחים, ההפך, הקשר בינינו ב"ה טוב אלא הפרידות נבעו מאיזשהו חוסר ברגש אהבה כנראה. אין התרגשות, אין געגועים כשאנחנו ביחד.

העניין הוא שכשאנחנו בנפרד אנחנו כן מתגעגעים ומרגישים חיסרון גדול.

ובעצם הבחור שאני יוצאת איתו באמת בחור נהדר, תורני, אנחנו מסתדרים, יש לנו הרבה מן המשותף ואנו מסכימים על דרך החיים המשותפת. באמת שאין תלונות אבל שנינו חוששים שאין אהבה.

הבעיה שמשהו נתקע. אנחנו לא יודעים בדיוק להצביע מה הדבר שמקשה על הקשר להיות פשוט ושנרגיש שהבחירה שעשינו נכונה ונוכל להתחתן...

(אנחנו שומרים נגיעה במשך ש-נ-ת-י-י-ם! אולי זאת הסיבה?)

חשוב לי להוסיף שיש דבר שבהתחלה לא הפריע לי אך כעת הוא מאוד מטריד. אני לא מחבבת את המשפחה שלו. הם מאוד שונים ממני בתפיסת העולם שלהם ויש להם יחס מאוד מתנשא ויהיר באופן כללי. ב"ה כלפי חוץ הכל מתנהל כשורה, הם אירחו אותי מאוד יפה כשהייתי אצל הבחור בשבת. אך עם כל זאת אני פשוט לא מתחברת אליהם (שיתפתי אותו בהרגשה שלי רק לאחרונה כי לא רציתי להגיד לו כדי שלא נגיע לידי לשון הרע, חיכוכים וכו').

אני לא אוהבת להיות ביקורתית כלפי אנשים ובאמת השתדלתי לחשוב עליהם רק דברים טובים ולהבליט את מה שחיובי בהם על פני השלילי אך לצערי כל הזמן אני מרגישה מועקה בקרבם.

אמא שלו מאוד שתלטנית ושמעה שאנחנו מעוניינים להתחתן וכבר היא התחילה לתכנן לנו את החיים ואיפה נגור (קרוב אליה כמובן) ושהיא תשמור לנו על הילדים. אמא זאת אמא כמובן, אבל אצלה אני מרגישה שזה לא מגיע מתוך דחף אימהי טבעי ונורמלי אלא היא משדרת איזשהי שתלטנות כפייתית וקשה לי עם זה.

יש בה גם משהו שמרתיע אותי כי היא נוטה לצעוק בקולות רמים והיא מטבעה מאוד עצבנית וזה דבר שכיח אצלם בבית אבל לי קשה לשאת את זה.

אני לא רוצה להגיד לשון הרע אבל אלה דברים שאני מרגישה שאני חייבת להגיד כי זה מטריד אותי.

אולי זה גם משהו שחוסם אותי מלהיות שלמה עם החחלטה שלי לגביו? ומה עושים במקרה כזה?

אני יודעת שאני לא מתחתנת עם המשפחה שלו א

תשובה