התייחסות הההלכה לשימור דם טבורי

שלום לך
יש בזה מצווה אך בשבת צריך לשים לב שלא קושרים את שקית הדם אלא שמים קליפס וכן לדאוג שיכינו את המדבקות וידביקו אותם מערב שבת
ועיינו עוד http://www.taburit.co.il/heb/cord-blood/about-cord-blood/03/default.asp?ContentID=63
בברכה אייל משה

ולהלן הרחבה כללית מספר פניני הלכה

תרומת איברים מאדם חי להצלת חולה (ריאה וכבד)
ישנם חולים שהדרך היחידה להצלתם היא השתלת איבר. כגון חולה סיסטיק-פיברוזיס, שריאותיו הפסיקו לתפקד. הדרך היחידה להצלת חייו היא, שאדם אחר יתרום אונה אחת מריאתו, אותה ישתלו בחזהו של החולה, והיא תשמש לו כריאה. בדרך כלל לוקחים שני תורמים, כדי שכל אחד יתרום אונה אחת, כך שהתורם עצמו לא יפגע באופן משמעותי, ולעומת זאת החולה יוכל לחיות עם שתי האונות החדשות שיתפקדו אצלו כשתי ריאות. במיוחד כאשר מדובר בילדים קטנים, אונה אחת של מבוגר יכולה לשמש אותם כמעט כריאה רגילה, ועל ידי כך יוכלו לחיות כאנשים רגילים ובריאים. וכן ישנן מחלות הפוגעות בכבד, והדרך היחידה להצלת החולה היא, שאדם אחר יתרום למענו חלק מן הכבד שלו. אותו חלק ימלא את תפקיד הכבד הפגוע, וחייו של החולה ינצלו.

השאלה העולה היא, האם מצד מצוות "לא תעמוד על דם רעך" אדם מצווה לתרום איבר מאיבריו; או שמא להפך, אסור לתרום משום שמדובר בניתוח קשה, ומקצת מן התורמים עלולים למות בעקבות הסיבוכים שיגרמו על ידי הניתוח?
תשובה: לדעת רוב הפוסקים, התורם חלק מריאתו או כבדו כדי להציל חבר או בן משפחה מקיים מצווה גדולה, אולם על פי ההלכה אין מוטלת עליו חובה לעשות זאת.

והסיבה לכך שאין חיוב לתרום, משום שמצוות "לא תעמוד על דם רעך", לדעת רוב הפוסקים אינה מחייבת אדם להיכנס לסכנת נפשות ממשית. וכאן בתרומת האונה או חלק מהכבד, אדם נכנס לסכנה. בניתוח הריאה יש סיכון של 0.5% שהתורם ימות בניתוח, ובנוסף לכך ישנם סיבוכים שלאחר הניתוח, שמקצתם עלולים להיות קשים ומסוכנים. ואף יתכן שבעתיד יגרמו סיבוכים נוספים בריאה או בכבד. אולם בסך הכל סיכון התמותה לתורם אינו עולה על אחוזים ספורים.

ולכאורה היה ניתן לטעון שהואיל ואחוז הסיכון נמוך מאוד, ולאחוזי סיכון כאלה אנשים מוכנים להיכנס אפילו כדי להרוויח כסף, אם כן על פי המצווה "לא תעמוד" יש לחייב כל אדם לתרום מקצת מאיבריו למען הצלת חברו. אלא שיש הבדל. אף שיש מצווה כללית על כל אדם להיות מוכן להסתכן מעט כדי להציל את חברו מסכנת נפשות, מכל מקום, זהו דווקא בהסתכנות לזמן קצר שעל-פי רוב רובם של הסיכויים הכל ייגמר בטוב ובשלום. אולם בתרומת האיבר מדובר בוויתור מוחלט על אחד האיברים, ואת זה התורה לא חייבה. בנוסף לכך, יתכן שגם סיכון כזה נחשב כבר לסיכון גדול מדי, שאדם רגיל אינו מוכן להיכנס אליו לצורך פרנסתו, ולכן גם מצד מצוות "לא תעמוד" אין חובה להיכנס אליו.

וכן נשאל הפוסק הגדול רבי דוד בן זמרא, שחי לפני יותר מארבע מאות שנה, מה יעשה אדם שהשליט האכזר אמר לו: או שתסכים שיקטעו את ידך או שנהרוג את חברך, האם עליו להקריב את ידו כדי להציל את חברו או לא? והשיב, שהואיל וגם בקטיעת היד יש סכנה (של אובדן דם או זיהום), אין אדם מחויב להיכנס לסכנת נפשות ממשית כדי להציל את חברו. ובנוסף לכך, כתב הרדב"ז סברה יסודית מאוד: לא יתכן שהתורה תצווה עלינו לעשות דבר המנוגד לטבע האנושי, שהרי דרכיה דרכי נועם, וברור שאדם רגיל לא יסכים לוותר על אחד מאיבריו כדי להציל חיים של אדם אחר. ולכן למעשה, מצד מצוות "לא תעמוד" אין חובה להקריב איבר למען הצלת הזולת, אולם המסכים לכך מקיים מצווה, וזוהי מידת חסידות ואשרי חלקו.
וכן לעניין תרומת האונה או מקצת הכבד, ברור שאדם רגיל לא יסכים לתורמם למען הצלת אדם זר שהוא אינו מכיר. ורק כאשר מדובר בקרוב משפחה או בחבר טוב במיוחד - חלק מן האנשים מסכימים לתרום איבר להצלתו.

אם כן לסיכום: אדם אינו מחויב לתרום איבר להצלת זולתו, ואפילו אם הוא קרוב משפחה. אבל אם יתרום יקיים מצווה, וזוהי מידת חסידות
מצוות לא תעמוד על דם רעך
מצווה גדולה מן התורה להציל אדם שנמצא בסכנה. שכן מצווים אנו אף להשיב לאדם חפץ שאבד לו, שנאמר (דברים כב, ב): "והשבותו לו", על אחת כמה וכמה שאת נפשו אנו צריכים להשיב לו ולהצילו. וכן נלמדת המצווה מן הפסוק (ויקרא יט, טז): "לא תעמוד על דם רעך", ומובא בתלמוד מסכת סנהדרין (עג, א), ברייתא הפותחת בשאלה: מניין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר, או שחיה רעה גוררתו ועומדת לטורפו, או שליסטים באים עליו להורגו, מניין שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: "לא תעמוד על דם רעך".

בנוסף למצווה היסודית "ואהבת לרעך כמוך", שעליה אמר רבי עקיבא שהיא כלל גדול בתורה, ומובן שהיא כוללת בתוכה את כל היחסים הטובים שצריכים לשרור בין אדם לחברו, פרטה התורה עוד ציווי, "לא תעמוד על דם רעך". לא מספיק לחייך אל החבר, ולפעמים אף לעזור לו, כשיש זמן... אלא, קובעת התורה, שיש לאדם אחריות וערבות כלפי חברו. שאם חברו נמצא בצרה, חובה עליו לקום לעזרתו. ולא לחסוך במאמצים ובממון בעת הצלת החבר. אם אכן ננהג כך, ונרגיש בלבנו את הערבות ההדדית שבין כל ישראל, ללא ספק החברה שנקים כאן, תהיה מגובשת ומלוכדת יותר, ותוכל להתמודד עם האתגרים הגדולים מבית ומחוץ.

סיכון חיי המציל
שאלה מרכזית במצוות "לא תעמוד על דם רעך", עד היכן מגיע חיוב מצווה זו. ברור לכל, שהרואה את חברו בסכנה, כגון שבאים ליסטים להורגו, או שהוא טובע בנהר, שחובה עליו לקום ולהצילו. אלא שהשאלה היא, מה הדין במקרה שכדי להציל את החבר, צריך המציל לסכן את חייו. האם גם אז מוטלת עליו המצווה "לא תעמוד על דם רעך", ועליו להיכנס לתוך הסכנה כדי להציל את חברו, או שהמצווה מוטלת על המציל רק כאשר הוא אינו מסתכן בנפשו? לדוגמה, אדם שעבר ברחוב וראה בית שעולה באש, ומתוכו צועקים ילדים לעזרה. הוא יודע שאם ינסה להיכנס לבית להצילם, יתכן מאוד שאף הוא יחנק מהעשן, יישרף וימות. האם גם במקרה כזה עליו להיכנס לתוך הסכנה כדי להציל את הילדים, או שמא במקום שיש סכנה ממשית, אין חובה להסתכן כדי להציל חיי יהודי אחר?

שתי שיטות עיקריות נאמרו בהלכה זו, יש אומרים שככלל שווה מצוות "לא תעמוד על דם רעך" לשאר המצוות שבתורה, וכשם שאין מצווה לסכן את הנפש כדי לקיים מצוות אחרות, כך אין אדם צריך לסכן את נפשו כדי להציל את חברו. ויש אומרים, שמצוות "לא תעמוד" שונה משאר המצוות, ומאחר שחברו נמצא בסכנת מוות, מצווה להיכנס לספק סכנה כדי להצילו. כיוון שסוגיה זו יסודית, נרחיב בהלכה הבאה בביאור שתי השיטות. אך נציין, שכל הדיון אודות מצוות "לא תעמוד" נוגע לאדם רגיל בחיים האזרחיים. אולם בעת מלחמה, חובת הנכונות להסתכן ולהלחם אינה נובעת ממצווה זו, אלא ממצוות המלחמה. ואם הדבר נצרך על פי הוראת הפיקוד הבכיר, מחויב החייל להיכנס לסכנה ממשית, ואפילו למצב שבו מירב הסיכויים שלא יחזור חי מהקרב. משום שבעת מלחמה החשבון הוא כלל-לאומי, וכדי לנצח צריכים היחידים להיות מוכנים לסכן את חייהם (הצבא כהלכה פרק ט"ו, ציץ אליעזר יג, ק).

באור שתי השיטות


לשיטה הראשונה שהיא דעת רוב הפוסקים, אין אדם מצווה להיכנס לסכנת נפשות כדי להציל את חברו. משום שמצוות התורה נאמרו כדי לחיות בהם ולא כדי שימותו על ידם, וכפי שאמרו חכמים: "וחי בהם - ולא שימות בהם" (יומא פה, ב). וכלל זה חל גם על המצווה "לא תעמוד על דם רעך". אם כן מצוות התורה לקום לעזרת החבר אינה מחייבת את האדם לסכן את נפשו.

בכל זאת ברור שאין לחשוש יותר מדי מסכנות בעת שהחבר נמצא בסכנת מוות. שכשם שאדם מוכן להסתכן מעט כדי להתפרנס, כך לכל הפחות עליו להסתכן כדי להציל את החבר. הרי ישנם אנשים שבעבודתם מטפסים למקומות גבוהים, וישנם שמפליגים לימים רחוקים, וישנם שעובדים עם חומרים מסוכנים. וכן כל אדם שרכושו עולה בלהבות, מוכן להיכנס לסיכון קל כדי להציל את מה שניתן, וקל וחומר שכדי להציל חבר - מצווה להסתכן מעט. וכן מבואר בברייתא (סנהדרין עג, א) שאדם צריך להיות מוכן להסתכן מעט כדי להציל את חברו, כגון לקפוץ לנהר כדי להציל טובע, ולקום כנגד חיות רעות או ליסטים כדי להציל את המותקף. אבל במצב שהצלת החבר דורשת להיכנס לסכנת נפשות ממשית, אין אדם מצווה להציל את חברו. שכן לדעה זו גם על מצוות הצלת חבר חל הכלל "וחי בהם". סכנת נפשות ממשית מוגדרת כסכנה שאדם רגיל אינו מוכן להסתכן אפילו כדי להציל את כל רכושו. ואסור למציל לפחד ולחשוש לעצמו יותר מדי. ועל כגון זה אמרו חכמים, שכל הנזהר והמפחד יתר על המידה, יענש מידה כנגד מידה, וסופו שיקרה לו אותו דבר ולא יבואו לעזרתו (פתחי תשובה חו"מ תכו, ב; מ"ב שכט, יט).

לסיכום: כל פעולה שיש בה סיכון חיים ממשי, שאדם רגיל אינו מוכן להיכנס אליו אפילו כדי להציל את רכושו, אין מצווה להסתכן כדי להציל את החבר. וכך היא דעת רוב הפוסקים 1 .

אולם לפי השיטה השנייה, מצוות "לא תעמוד על דם רעך" שונה משאר המצוות, משום שהיא עוסקת בהצלת חיי אדם. ועל כן היא מחייבת אותנו להיכנס לסכנת חיים ממשית כדי להציל את החבר ממוות ודאי. ואפילו אם זו סכנה שאדם רגיל אינו מוכן ליטול על עצמו כדי להציל את רכושו, מכל מקום כדי להציל אדם אחר, צריך להיכנס גם לסכנה ממשית. וכל זה בתנאי שלמרות שפעולת ההצלה מסוכנת, ויש סיכון ששניהם ימותו, מכל מקום ברור שעל פי רוב הסיכויים פעולת ההצלה תצליח ושניהם יחיו. אבל אם המצב הוא שפעולת ההצלה מסוכנת עד כדי כך שישנם רק חמישים אחוז שתצליח, ולעומת זאת ישנם חמישים אחוז שתיכשל ושניהם ימותו, במקרה כזה אין להיכנס לספק סכנה כדי להציל.

הטעם לכך הוא, שמבחינה עקרונית חייו וחיי חברו שווים, אלא שכמובן על כל אדם לדאוג תחילה לעצמו. אולם כאשר חברו נמצא בסכנה ודאית, וכדי להצילו עליו להיכנס למצב של ספק סכנה, כאשר רוב הסיכויים נוטים לצד ההצלחה, עדיף להתחשב בסכנה הודאית של החבר ובסיכויי ההצלה המרובים, מאשר לחשוש לספק הסכנה שלו. שעל ידי פעולת ההצלה מירב הסיכויים ששניהם יחיו. אבל במצב שאחוזי ההצלה והכישלון שווים, ברור שעל כל אדם לדאוג תחילה לעצמו 2 .

למעשה נפסקה הלכה, שמצד הדין אין אדם צריך להכניס את עצמו לסכנה מעבר למה שאנשים רגילים מסתכנים למען רכושם ופרנסתם. אולם מידת חסידות להסתכן למען הצלת החבר אף מעבר לכך, כל זמן שברור שמירב הסיכויים שפעולת ההצלה תצליח 3 .

תרומת איברים ותרומת דם
למדנו, שאין אדם מחויב להיכנס לסכנה ממשית כדי להציל את חברו, אבל יש בזה מצווה ומידת חסידות. על פי זה מובן הדין לגבי תרומת איברים מאדם חי, שאין חובה לתרום, אבל יש בזה מידת חסידות. לדוגמה, אין חובה לתרום עבור מי שסובל מסיסטיק-פיברוזיס אונה אחת מן הריאות, וכן אין חובה לתרום חלק מן הכבד עבור מי שסובל משחמת-הכבד וחייו בסכנה, וכן לגבי כליה. כל זה משום שאין חובה להציל את החבר תוך סיכון עצמי ממשי. אבל המתנדב ותורם מקיים מצווה גדולה ויש בזה מידת חסידות. אמנם יתכן שבחלק מן התרומות הללו אין סכנה ממשית, ואף-על-פי-כן אין חובה לתרום. משום שכתב הרדב"ז, שאין חיוב לתרום איבר עבור הצלת החבר (וכבר הרחבנו בנושא זה בהלכות השתלת איברים).

לגבי תרומת דם, ברור שיש מצווה לתרום דם עבור חבר הנמצא בסכנה. אלא השאלה היא האם על פי התורה ניתן לחייב אדם לתרום מדמו. כתב הרב וואזנר, שבמצב שיש חולה מסוכן הנצרך לדם נדיר, חובה על מי שיש לו אותו סוג דם לתרום, כדי להצילו. ואפילו אדם שחושש שמא יחלה מעט בעקבות התרומה, מחויב לתרום, הואיל ואין סכנה בתרומת דם, והצער המועט או החשש מפני מחלה קלה, אינם יכולים לשמש תירוץ להשתמטות מקיום המצווה "לא תעמוד על דם רעך" (שבט הלוי ה, ריט). אמנם בזמן שישנם אנשים אחרים שיכולים לתרום דם, מסתבר שאדם חלש יכול לומר, עדיף שבריאים וחזקים ממני יתרמו. אבל כאשר אין מי שיתרום, וחיי אדם בסכנה, חובה לתרום דם (עיין בשו"ת ציץ אליעזר טז, כג).

הרב פיינשטיין נשאל, האם מותר לאדם לתרום דם עבור תשלום כספי. סיבת השאלה היא, שהרי אסור לאדם לחבול בעצמו, והשאלה אם-כן האם מותר לאדם לחבול בעצמו עבור כסף? השיב הרב פיינשטיין שמותר, משום שאין זה נחשב חבלה, שהרי בזמנים עברו נהגו להקיז דם לרפואה. ואף שכיום אין זה נחשב לרפואה, מכל מקום לא נחשיב תרומת דם כחבלה האסורה (אג"מ חו"מ ח"א קג). ועוד שכל האיסור לחבול בעצמו הוא דווקא דרך בזיון והיזק, אבל כאן לשם תועלת רפואית וריווח כספי - אין איסור. בנוסף לכך אמר הרב אויערבאך, שמאחר שיש בתרומת הדם מצווה של הצלת נפשות, אין היא נקראת חבלה (נשמת אברהם יו"ד שמט, ע' רס"ה). ויש מי שכתב, שלכתחילה עדיף לתרום דם שלא על מנת לקבל שכר (שו"ת וישב משה ח"א צג-צד).