שאלה
כבוד הרב שלום,
אני בסיום שנתיים שירות לאומי ובמשך חיי עד היום לא היה לי חבר, או כל קשר רציני עם בן. אני חיה בחברה מעורבת והדרכתי בתנועת נוער עם בנים,יצא לי להיות בחברתם ולדבר, אבל אף פעם לא הרגשתי שניהלתי עם בן שיחה ארוכה באמת לבד.אני מרגישה כי בגיל הזה במיוחד שחברות מתחתנות זה לא בריא. ורציתי לדעת כיצד לפעול? ומתי ואיך להתחיל קשר בצורה טובה אם עד היום לא יצא לי להתנסות בקשר?
רציתי להדגיש כי אני לא נמנעתי מלדבר עם בנים אני מרגישה כי אינני מצליחה לפתח שיחה, נושאי שיחה ומוצאת את עצמי מידי פעם עם "שתיקות מביכות".
תשובה
שלום וברכה
"כשם שאין פרצופיהן שווים כך אין דעותיהן שוות", אמרו חכמינו, והדבר נכון גם לגבי זיווג. אין מושג כזה של גיל מתאים, כיוון שלכל אחת גיל אחר המתאים לה, ואין מושג כזה של תהליך מתאים, כי לכל אחת התהליך מתאים בדרך אחרת.
את זו שצריכה להחליט האם את מוכנה לקפוץ למים – מוכנה הן מבחינה אובייקטיבית, והן מוכנה במובן של נכונות נפשית לעשות זאת. כיוון שתחליטי לעשות זאת – מוטל עלייך גם ללמוד מניסיונם של אחרות. לימוד זה אינו כדי שתעתיקי את הדברים מהן, כי כאמור אין תבנית זהה שמתאימה לכולן, אלא כדי שייפתחו בפנייך אופקי אפשרויות, ומהן תבחרי את שמתאים לך. אם אכן הפגישות שלך מגיעות לשתיקות מביכות, ואת מחפשת דרך לצאת מהן – בוודאי שהנושא נידון באין ספור מקומות (ספרי הדרכה, פורומים וכדו'), ואת יכולה לעיין שם ולבחור מה שמתאים לך.
ההכרעה העיקרית שלך צריכה להיות להסכים להתנסות. להתנסות כולל בתוכו גם את האפשרויות למבוכה, לצער, לבחור שתרצי בו והוא אמר "לא", למישהו שמאוד ירצה בך ולך זה לא מתאים וכדו'. אל תיכנסי לכל המהלך בלי שאת מוכנה לשלם גם את מחיר הצלקות שהוא לעתים מותיר, וזה חלק מההכרעה שלך האם את מוכנה אם לאוו.
אשמח לעזור עוד ועוד.
כל טוב ושנה טובה