שאלה
בעזה"י ובהשתדלותינו!
רציתי לשאול את הרב על הסטירה שבין "מילי דשטותא" לבין "ובמושב ליצים לא ישב"- לפי מה שהבנתי עדיף לעשות שטויות מאשר להיות עצוב, אבל למדנו ב"חפץ חיים" שאסור לעשות ליצנות, הוא ממש מגדיר את זה כמידה שצריך לתקן!
ויש גם עוד שאלה, מה זאת אומרת, ליצנות להשתטות ממש או אפילו סתם ככה להעביר צחוקים?
תודה רבה! רק אור וטוב!,חן.
תשובה
אחת הדרכים המומלצות ביותר לחזק את עצמנו בשמחה היא מילתא דשטותא. כי "מריבוי צרות האדם, שסובל כל אחד בגוף ונפש וממון, על כן על פי רוב לא יוכל האדם לשמח את עצמו כי אם על ידי מילי דשטותא, לעשות עצמו כשוטה, כדי לבוא לשמחה, שכל החיות בגוף ונפש תלוי בזה. גם למעלה (דהיינו בעולמות העליונים) נעשה מזה יחוד גדול על ידי בדיחא דעתיה (דעה מבודחת) דהיינו שמחה" (שיחות הר"ן כ'). מילי דשטותא אינן רק "מילות שטות", דהיינו בדיחות, כי אם גם "לעשות עצמו כשוטה ולעשות עניני שטות וצחוק או קפיצות וריקודים כדי לבוא לשמחה" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה מ"ח).
מדוע אנו מוצאים זאת קשה כל כך? מדוע אנו חושדים בנוהגים כך כקלי ראש או חסרי דעת? מדוע אנו מדמים שדווקא סבר הפנים החמור מורה על יראת שמיים וחסידות ואילו החיוך אינו יאה?
הקושי להשתטות וההסתייגות מן המשתטים נובעים מגאוה, ומן החשש לאבד את כבודנו המדומה. וכן משמע גם מדברי הרמב"ם: "וכל המגיס דעתו (מתגאה) וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו - חוטא ושוטה", ולהיפך - "כל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול, המכובד, העובד מאהבה".
השפלת עצמו על ידי עניני שטות וצחוק אין בה כל פסול. אדרבא, בזה מתנער האדם מעודף כבוד מדומה וחוזר לכבד את מי שהכבוד ראוי לו באמת - את בוראו.
וכן מצאנו בדברי חז"ל שהיו מתבדחים לפני הלימוד (מסכת שבת ל'): "כי הא דרבה, מקמיה דפתח להו לרבנן אמר מילי דבדיחותא ובדחי רבנן" (כמו רבה, שלפני שהחל בלימודו התבדח וצחקו התלמידים) ומפרש רש"י: "נפתח ליבם מחמת השמחה".
ואם בבדיחות עסקינן, שלושה תנאים ניצרכים, כדברי רבינו, כדי לספרן: להיזהר שלא לפגוע בכבוד הזולת, שלא לנבל את הפה, ושלא לכוון לכבוד עצמו (שיח שרפי קודש ב' א'-י"ג). ומן הסתם זה מיישב את הסתירה עם דברי החפץ חיים. באופן המדובר זו ליצנות אסורה.
ברור שצריך להשתדל שלא לגלוש לקלות ראש המביאה לידי חטא, אבל העצבות המביאה לידי רפיון מסוכנת יותר ושכיחה לאין שיעור.
גדול המורים לעניני צחוק ושמחה - דוד המלך. מדמות מכובדת כמלך היינו מצפים, מן הסתם, לרצינות רבה ולהטלת מורא, אך הזוהר מכנה את דוד "בדחא דמלכא" (בדחן המלך). אפילו לקדוש ברוך הוא היה דוד מספר בדיחות! (זוהר חלק ב' דף ק"ז) ואכן אנו רואים שהרמב"ם בדבריו מציב כדוגמא דווקא את דוד: "והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'" (שמואל ב' ו' ט"ז). פסוק זה, כידוע, מתאר את מעשי דוד בשעה שהעלה את ארון הברית מבית עובד אדום לעיר דוד. "ומיכל בת שאול נישקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותבז לו בליבה". מבאר המלבי"ם את סיבת הבוז שרחשה מיכל לדוד: "כי מיכל בת שאול מהיותה למודה בבית אביה שהיה כבודם חשוב בעיניהם מכבוד המקום, לא הרגישה בדבר הארון הבא ובכבוד ה' אשר לפניו ישמח מלך, רק חץ יפלח כבודה על כבוד בעלה הניגרע בערכו לעיניה כפי דעתה".
מיכל גם לא טרחה להסתיר את התנגדותה למה שדימתה כקלות ראש. "וישב דוד לברך את ביתו ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר: מה נכבד היום מלך ישראל, אשר ניגלה היום לעיני האמהות (השפחות) כהיגלות ניגלות אחד הריקים". אולם דוד אינו מתפעל מהערתה והוא עונה: "ונקולותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני". גם אם הייתי מתבזה יותר לא הייתי חדל ממעשי, שכן מה שעשיתי לכבוד ה' עשיתי, וכדברי המלבי"ם: "כי הרוצה בכבוד אינו ניכבד באמת, רק למראה עיניים לא למראה השכל".
דוד, בגדולתו הנפשית, כראוי למלך באמת, לא חס על כבודו, רק היה "מפזז ומכרכר", לשמח את עצמו ואת הסובבים, לכבוד ה' ותורתו.
מיכל, לעומת זאת, נענשה על דבריה, כמובא בסוף אותו פרק: "ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה" שביאר המצודת דוד: "בעוון שביזתה את דוד על שהקל בכבודו לפני ארון האלוקים".
הזלזול בבדיחות הדעת ועניני שטות לשם שמחה אינו נובע מיראת שמיים. ההיפך הוא הנכון...
"כי ע י ק ר ה ק ד ו ש ה ה י א ש מ ח ה , דהיינו לשמוח בהשם יתברך" (ליקוטי הלכות נפילת אפיים ד' סעיף ד') "ואיתא (מובא) בדבריו הקדושים (של רבי נחמן) שאי אפשר להיות בשמחה, כי אם על ידי מילי דשטותא דייקא, שעושין עצמן כשוטה ומשמחין את עצמן במילי דשטותא. כי מחמת שטבע האדם נמשך אחר העצבות מאד, כי כל אדם מלא יסורים ויגונות, כידוע לכל אחד ואחד, על כן צריכין להכריח את עצמו בכל הכוחות להיות בשמחה. ועיקר השמחה אי אפשר להיות כי אם על ידי מילי דשטותא. וזהו הענין מה שהיו נוהגין כל הצדיקים הגדולים המפורסמים שהיו בימינו, שעל פי רוב היה להם אנשים שהיו כמו בדחנים, והיו עושים לפנים כל מיני צחוק ושטות כמפורסם, והכל בשביל שמחה. כי א י ן ד ב ר מ ז י ק ל ע ב ו ד ת ה' כ מ ו ה ע צ ב ו ת , כמובא בכל הספרים הקדושים. ומגודל מרירות וצרות הגלות המר הזה בגוף ונפש וממון אי אפשר להיות בשמחה כי אם על ידי מילי דשטותא דייקא כנ"ל. וזה בחינת מילי דבדיחותא שהיו נוהגים התנאים והאמוראים הקדושים קודם הלימוד כדי לבוא לשמחה.
...כי עיקר גלות ישראל, שהוא גלות השכינה, עיקר הגלות הוא מה שהעצבות, שהם הסיטרא אחרא והקליפות, מתגברין על ישראל ואינם מניחים אותם לשמוח בה' ובתורתו הקדושה.
...ועל כן מחמת שעכשיו השמחה בגלות היא מלובשת במילין דעלמא (בעניני חולין של העולם הזה) שהם מילי דשטות. על כן מי שרוצה לבוא לשמחה, לשמוח בקדושת יהדותו וכו', זה אי אפשר כי אם על ידי מילי דשטותא דייקא, כי לשם נפלה השמחה מחמת גלות השכינה, שהיא שמחתן של ישראל. ועל כן איש הישראלי כשמשמח את עצמו על ידי מילי דשטותא אזי נעשה מזה תיקון גדול, בחינת עליית ניצוצי השכינה מגלותה" (ליקוטי הלכות נפילת אפיים ד' סעיף ה').
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם