שאלה
כשעם ישראל היה על שפת ים סוף, והיה תקוע כיונה שכל טורפיה מקיפים אותה, משה רבינו באופן טבעי נשא עיניו השמיימה וזעק לה'.
בתגובה ה' ענה לו: "מה תצעק אלי?! דבר אל בני ישראל - ויסעו!"
וכותב רש"י על הפס': "אמר לו הקב"ה: לא עת עתה להאריך בתפילה שישראל נתונין בצרה"
ולכאורה, איזה זמן יותר מתאים להאריך בתפילה מאשר שישראל נתונים בצרה???
למה לא להאריך אז בתפילה?
ואיך יודעים, כהדרכה למעשה, באופן פרטי ויומ-יומי, מתי צריך להאריך בתפילה, ומתי לא להאריך אלא לפעול במציאות ממש, להתחיל לנסוע?
תשובה
שלום וברכה
סוגיית היחס בין השתדלות ובין ביטחון והשלכת יהבנו על ד' היא סוגיה מאוד מורכבת, ויש לה הרבה מאוד השלכות. קשה מאוד לנסח קו מדויק.
מה שניתן לומר הוא זה: בכל מצב בו אדם נמצא הוא צריך לעשות שילוב מסוים בין תפילתו ובין ההשתדלות שלו לעבוד בדרך הטבעית והרגילה. על כן הוא חייב להתפלל, אולם לא להאריך בתפילה, אלא לתור אחר הדברים שהוא צריך לעשות כדי לצאת מהמצוקה הזו.
זה הכיוון הכללי, אותו ניתן ליישם בחיי היום יום, אף על פי שלא ניתן להגדיר במדויק – כמה להתפלל וכמה לעמול.
כל טוב