שאלה
שלום רב.
ע"פ הרב קוק, המושג "אלוקים" זה למעשה "נשמת ההוויה". הרב קוק יוצא נגד כל סוגי ההגשמה שאנו רגילים לעשות.
אם נתייחס לאלוקים כ"שורש המציאות", אז איך בדיוק "שורש המציאות" יכול לדבר איתנו במעמד הר סיני? הרי זזה נכתב בפשט ממש לא?
האם ע"פ הרב קוק, אלוקים זה גם איזשהי "בינה"?
הנושא מאוד מבלבל, כי מצד אחד עלינו "לבטוח בקב"ה", וזה נשמע כמו יישות עליונה שרוצה בטובתנו, וזו ממש בינה, עם חשיבה, רצונות ותאוות (נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". ומצד שני - אם הקב"ה זה "רק" שורש המציאות, אז איך אני יכול לשים מבטחי ב"מציאות" ולקוות שיהיה בסדר?!
סליחה על הניסוח המבולבל, אבל זה די משקף את התפיסה שלי את הנושא כרגע.
תודה!
תשובה
אכן, ניסוח המעיד על בלבול...
כאשר אנחנו מדברים על הקב"ה אנחנו משתמשים בביטויים הנגזרים מן ההווייה שלנו, בני האדם.
אצל הקב"ה אין "מחשבה", ואין "רגשות". ובכל זאת חז"ל אומרים "כך עלתה במחשבה לפני" ובתורה כתוב "וינחם ה'" (הצטער, התחרט) וכן "חרון אף ה'".
הביטוי "שורש המציאות" כוונתו: בורא המציאות כולה, ומחיה אותה כל רגע ורגע, כך שהוא סוד ויסוד קיום המציאות.
האם זה עוזר לנו להבין את הקב"ה יותר טוב? אינני מניח, כי אין שום אפשרות לעמוד על מהותו, ואף לא אפס קצה מהותו.