שאלה
לכבוד הרב שלום,
אני בסוף שנתי הראשונה של שרות לאומי.
החלטתי שבשלב זה אני לא מתחילה לצאת, מפני שאני לא מוכנה לאחריות של נישואים, ומערכת יחסים סתם לא באה בחשבון. מצד שני אני מאוד מרגישה בצורך פנימי לקשר, חום וכו'...
אדם מסויים שאני מעריכה מאוד הציע לי לפגוש בחור כלשהו. אמרתי שאחשוב על כך ואחזיר תשובה.
מצד אחד, החלטתי שאני עדיין לא מוכנה, מצד שני, מה אם אני מפספסת בחור נהדר? (הוא לא סיפר לי שום דבר על הבחור).
אני גם חוששת שלא אקבל עוד הצעות שכן הכרותי עם המציע היא מתוך השרות, ומי יודע אם ימשיך להציע לי בהמשך?
הלב שלי מאוד משתוקק לחום, ולקשר, ואני מתלבטת אם המחסום השכלתני שהצבתי לעצמי הוא עדיין מתאים.
אני לא הולכת ללמוד מקצוע שנה הבאה, והורי לא יוכלו לפרנס אותי לאחר נישואים. אני צעירה מאוד.
מה עליי לעשות?
תשובה
ב"ה
שלום לך,
קשה לי להעניק עצה למי שאינני מכיר. זה נראה לי מעשה חסר אחריות. לכן, אני מבקש להעלות כמה מחשבות:
1. ברוב המקרים, יש ערך גדול ללכת אחרי הלב. אם יש לך רצון להכרות, לחמימות, למפגש מדוע לו?!
2. אין לפחד כלל. כל השיקולים של אולי לא יציעו לי אחרים אינם רלוונטיים. זה כמו שתחליטי להתחתן עם מי שאת לא אוהבת שמא לא תמצאי חתן אחר.
3. לא נפגשים ומיד מוצאים את אהבת חייך ומתחתנים. זה תהליך שיכול לקחת חצי שנה או חמש שנים. לא כדאי לתכנן יותר מדאי. כדאי לזרום עם המציאות, תוך בקרה שאת עושה נכון.
בהצלחה,
שי