שאלה
שלום הרב,
בעקבות תוכנית ההתנתקות והמאבק של הציבור שלנו על א"י עולות לי בראש המון שאלות שתמיד חשבתי שהם מאוד ברורות אבל נראה שעכשיו הרבה דברים מתערערים...
פתאום אני שומעת הרבה חבר'ה שלא רוצים להתגייס ורואים בצה"ל סוג של אויב, בבית כנסת של דודים שלי בגוש קטיף כבר לא אומרים תפילה לשלום המדינה, ונראה שהציבור שלנו נהיה הציבור הכי שנוא במדינה.. כל היום כולם מדברים רק על המאבק בממשלה ובצבא ביום הפינוי ואני חושבת שאולי החרדים תמיד צדקו.. אין דבר כזה להיות גם דתי וגם לאומי.. גם ללמוד תורה וגם לשרת בצבא כי כנראה בשלב כלשהו שני הערכים מתנגשים ואיפה ה"אתחלתא דגאולה" שכבר 50 שנה מדברים עליה?! קשה לי לתאר את התחושות האלה אבל כשמדברים על זה בשבט או בכיתה (אני בכיתה י"ב..) נראה שכולם מרגישים ככה, מין בלבול כזה בזהות.. למה לנו לשמוח ביום העצמאות אם מנהיגי המדינה שהקמנו רוצים לעקור אותנו מבתינו??
נראה שמדינת ישראל מפנה לנו את הגב.. או שמא אנחנו מפנים את הגב למדינה..
אשמח לשמוע את דעת הרב..
תשובה
שלום רב
אני מרגיש את הכאב העמוק שבדברייך ואף מזדהה עם התחושות אבל בהחלט לא מסכים למסקנות.
חזרנו לארץ אחרי אלפיים שנה בהן חיי יהודי חא היו שוים מאומה.הקמנו מדינה בה חיים ופועלים מליוני יהודים אחרי שהארץ הזו היתה שמהה ללא דורש.בתי המדרש מלאים בתורה ובחכמה אחרי שאפי שנים לא ידעה האומה עוצמה כזו של תורה.
ונכון,יש לנו כאב גדול על מהלכים נוראיים של ממשלה בחסות הדמוקרטיה השולטת כאן.אבל צריך לזכור,מעשיה של הממשלה בתחום השבת והכשרות אינם טובים יותר.התנהגותה של הממשלה עם ילדי העולים שבאו מצפון אפריקה היתה חמורה לא פחות מהחזרת חבלי ארץ.ואעפי"כ לא נסוגונו מעמדתנו נעקרונית כי עצם חזרת העם לארצו והקמת מדינה היא חסד אלוקי גדול המחייב אותנו להודות לבורא על כל חסדיו שגמל אותנו.
אדרבה,המשבר הנוכחי אולי יאלץ אותך ואת שכמותך להעמיק את המבטולהבין שאהבתנו את מדינת ישראל אינה באה במקום ביקורתנו הקשה על מוסדות המדינה .ואעפי"כ אשרינו שזכינו למדינה זו.