הערצת רבנים – מה דעתכם?

שלום רב!
ישר כח על הדברים החשובים שכתבת.
אני חושב שיכול להיות שאין מחלוקת בינך לבין אחרים שכן משתמשים במושג הערצה, כי זה תלוי מה מתכוונים.
אם הכוונה במושג הערצה היא ביטול האישיות שלי, או יחוס כוחות עצמיים לאדם אחר עד שהוא חצי אליל – זו באמת בעיה חמורה.
אבל יש אפשרות אחרת, ואתן לכך משל: אדם מאוד אוהב את אשתו ויש לו תמונה שלה בארנק והוא מסתכל בתמונה בכל פעם שהיא לא איתו... האם הוא מעריץ את התמונה או את אשתו?
ה"הערצה" לרבנים איננה הערצה לרב, אלא לקדושה ואל הקב"ה שמופיע דרכו - באותו רב משתקף עד מאוד הצלם אלוקים שקיים בו ונשמתו האלוקית ועל כן הערצתו היא בעצם הערצת הקב"ה... עניין זה חשוב מאוד הערצת רבנים או בעצם – שימוש תלמידי חכמים כמו שקראו לזה חז"ל, מכיוון שהתורה היא עולם של חיים התורה איננה ספר אלא חיים שלמים לגילוי העולם האלוקי שבתוכינו – אם אנו נפגשים עם התורה רק דרך הספרים, עלולה התורה להצטייר כאיזה רעיון או עולם שכלי אבל לא משהו חי ואמיתי ויפה וכו' – כשאנו נפגשים עם צדיק אנו נפגשים עם התורה – חיה והדבר הזה מרומם מאוד ומוסיף בעבודת ה' שלנו. (כמובן שאנו מדברים על תלמידי חכמים אמיתיים ולא חס וחלילה מתחזים וכו'... )
כאשר נוצר טשטוש בין הדברים, בין הערצה חיובית להערצה שלילית, נוצרת באמת בעיה. והיא גם אחד מהדברים שגרמו להגר"א להתנגדות לחסידות ושלפעמים הוכחה כצודקת – הגבול שבין אהבת הרב מתוך ביטול לקב"ה לבין חס וחלילה הערצת הרב עצמו. זהו גבול דק, וכנראה לעתים אצל חלק מהחסידים עבודת ה' היתה רק ההידבקות בצדיק ולא עבודה עצמית.

שמחתי לקרוא את דברייך ושמחתי להגיב,
אבי
aviwolfson@walla.com

קישור על הערצה: https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=6969