המשך לשאלה על הכאת אשה

שלום

אנו יודעים שלא תמיד אנשים ונשים מקשיבים להוראות בית הדין הרבני.
כשמצב כזה קורה, ואחד הצדדים מהזוג נפגע, אזי מגן בית הדין על הצד הנפגע, ומכריח את הצד הפוגע לשנות את מעשיו.
עקרון זה קיים גם כלפי הבעל וגם כלפי האשה, ואת שניהם כופים.

הרמב"ם כתב שכופים גם ע"י הלקאה בשוט. הוא כתב כך על הבעל וגם על האשה. למשל, מכים את הבעל חזק עד שיאמר שהוא מסכים לתת גט, ובעוד מקרים.

לכן אין כאן תפיסה אנטי נשית של הרמב"ם, אלא עקרון שיש לכפות על המזיק את המוסר, גבר כאשה.

השאלה היא האם הרמב"ם אכן שמח בצורך להכות אדם.
מי שלומד רמב"ם במורה הנבוכים, במשנה תורה, באגרותיו, בפירושו למשנה- בעיקר באבות, יודע בודאות שהרמב"ם שאף וכסף לעולם עדין וישר, בו כולם מכבדים אחד את השני והזוגיות היא מוסרית וישרה, עולם של 'מושכלות אלהיות'.

אך כיוון שהוא חי בעולם שפל של ימי הביניים, לא יכל הרמב"ם לכתוב דברים שהם מאה מדרגות מעל המציאות.
לכן הוא אכן כתב שהכפיה על המוסר היא ע"י הכאה, אך רק משום שבימיו לא היתה דרך אחרת בשל האופי הציבורי שהיה אלים.

כמובן ניתן גם לטעון שהרמב"ם היה שובניסט, אך כאמור זוהי הוצאת שם רע ושקר גמור, כפי שלומדי תורתו יכולים להתרשם בבירור.

אמת היא שמעמד האשה הרוחני והשכלי במשנת הרמב"ם הוא מעמד לא פשוט, כמשתמע ממורה הנבוכים ועוד, אך אין לכך כל קשר לאלימות או שנאה.

מעשה בתלמידים ששאלו את הגר"א אם מותר להכניס ספרי רמב"ם לבית המדרש, משום שהוא היה פילוסוף.
הגר"א התרעם ואמר להם- 'הלואי שאגיע למחיצת הרלב"ג בגן עדן, עד הרמב"ם לא אזכה'.
הרמב"ם הוא מלאך ד' ויש להזהר מאד ביחס אליו, גם אם דבריו מוזרים לפעמים לאוזן המוסרית כיום.

כל טוב