שאלה
שלום לרב,
אני מכירה אדם שמתייסר בייסורים קשים שנים רבות(כ-13 שנה) ואינו רוצה לחיות מאז. אותו אדם ניסה כל שביכולתו והשתמש בכל האמצעים כדי להיות מסוגל להמשיך את חייו, דבר לא עזר ועוד ייסורים תקפו אותו ככל שחלף הזמן.
הוא מתייסר ייסורים קשים ברמה יומיומית והחליט להפסיק לנסות לחיות את חייו ולהסתגר בביתו עד יום מותו מכיוון שההלכה אוסרת על התאבדות.
מדוע אותו אדם צריך להמשיך ולהתענות בזמן שחייו לא מקדמים שום תכלית, מדוע הוא לא יכול ליטול חייו בזמן שברור שכל קיומו מעת ועד קיצו הוא סבל צרוף ללא מטרה?
תשובה
שלום וברכה
את הדיון הזה אנחנו מתחילים מהסוף להתחלה. הסוף הוא שריבונו של עולם אסר בתורתו על בני אדם ליטול את נפשם בכפם. מעתה והלאה, אנחנו מנסים להבין למה.
וכנראה שיש לכך מישורים שונים. זה קשור לקדושת החיים, ולכך שהחיים כה קדושים עד שאסור ליטול אותם בידינו; זה קשור לכך שהקב"ה לימד אותנו שכל שניה של חיים היא משמעותית, ואף שאנחנו מתפללים מאוד מאוד שלא יהיו לנו ייסורים – כשהם מגיעים, יש להם תפקיד ויש להם שליחות; זה קשור לכך שיש תכלית לחיים שלנו כל עוד הוא לא נוטל אותם; ועוד ועוד.
ממילא, אין לנו אלא לשאת במשא החיים הקשה, לנסות להקל על אחרים שסובלים, ולעשות מה שביכולתנו כדי לסייע במסע הארוך הזה.
כל טוב ושלא נדע