שאלה
ברמב"ם הלכות גזלה ואבדה, פרק יז, הלכה ח נכתב - 'חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואם נפלה בה מציאה הרי היא של בעל החצר. במה דברים אמורים, בחצר המשתמרת אבל בשדה וגנה וכיוצא בהן אם היה עומד בצד שדהו ואמר: זכתה לי שדי, זכה בה, ואם אינו עומד שם, או שהיה עומד ולא אמר זכתה לי שדי, כל הקודם זכה. וכן ארבע אמות של אדם שהוא עומד בצדן האי אלו קונים לו, ואם הגיעה המציאה לתוך ארבע אמות שלו זכה בה.'
האם המעות הינן של המוצא או של בעל החצר? מהו ההיגיון המנחה מאחורי זה?
אשמח לתשובתתכם,
תשובה
שאלתך משמחת מאין כמוה!
המעות הינן של בעל החצר, שכן זו מהות דברי הרמב"ם כאן - 'חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו'.
ההגיון הוא כך: קניין נעשה בדרך כלל על ידי מעשה קניין המבטא העברה של החפץ מרשות לרשות, תוך גמירות דעת של שני הצדדים.
ברם, כאשר אדם קונה מן ההפקר הרי שאין כאן שני צדדים ויש לדרוש רק מעבר רשות ודעת הקונה בלבד. אולם, כאשר מדובר בקנייה שהיא לזכותו של האדם ניתן להניח שדעתו נוחה בכך, ועל כן יש לנו 'דעת קונה' אף שלא מידיעתו. מנגנון זה מכונה 'זכין לאדם שלא בפניו'.
ועתה, בנידון שלפנינו -
א. האדם קונה מן ההפקר, שכן זו מציאה ועל כן אין צורך בדעת מקנה.
ב. החפץ הגיע לרשותו, ובכך נעשה 'מעשה הקניין'.
ג. ניתן להניח שדעתו נוחה כיוון 'שזכין שלא בפניו', והרי לנו דעת קונה.
בברכה
עקיבא