היחס לאתאיסטים

שלום וברכה,

אחת הפיסקאות הפותחות את ספר הכוזרי אומרת כך:
"(יג) אמר החבר: מה שאתה אומר נכון הוא בנוגע לדת המיסדת על ההגיון ומכונת להנהגת מדינה דת הנובעת אמנם מן העיון אך נופלים בה ספקות רבים ואם עליה תשאל את הפילוסופים לא תמצאם מסכימים על מעשה אחד ולא לדעה אחת כי דת כזאת בנויה על טענות אשר רק חלק מהן יכולים הפילוסופים להוכיח במופת ואלו על אחרות נתן להביא ראיות מספיקות בלבד ויתרן אין להביא עליהן אפילו ראיה מספקת אף כי להוכיחן במופת".
לאמור: ריה"ל מנתח את החשיבה הפילוסופית, ומבאר כי למעשה לא ניתן לתת לפילוסופיה את מעמד הבכורה בקביעה מהי טענת אמת ומה אינה טענת אמת, בשל העובדה שכל טענה פילוסופית בנויה על אקסיומות מסוימות, ואקסיומות אלו אינן ניתנות להוכחה. לפיכך, אי אפשר להגיע להסכמה פילוסופית על דבר כלשהו, ובהקשר של התשובה לשאלה זו – אין טעם של ממש לדיון פילוסופי על עניין שהוא במהותו לא פילוסופי.
על כן, נראה לי כי מיותר להיכנס למחלוקת עם אנשים אלה.
לא זו בלבד, אלא שמניסיוני למדתי להבחין בין אנשים שכדאי להיכנס עימם לפולמוס ומחלוקת ואנשים שלא כדאי. המבחן הוא כיצד הם מציגים את העמדה שלך. אם הם מציגים את העמדה שלך ביושר ובנאמנות, בבהירות ובקוהרנטיות – איתם כדאי להיכנס למחלוקת, אף אם הם חולקים עליך מכל וכל וטוענים אפילו לחוסר הלגיטימיות של עמדתך – בשל העובדה שהם אנשים מחפשי אמת; אולם כאשר מישהו מציג את עמדתך בצורה נלעגת ומגוחכת – הדבר מלמד על מגמתו. לא האמת נמצאת מול פניו אלא הרצון לנצח או להכפיש, ולדיון כזה אין טעם של ממש.

כמובן שחובה זו מוטלת גם עלינו, ויש לטרוח מאוד להציג את עמדת הצד השני בצורה הנכונה ביותר והבהירה ביותר. עובדה זו אינה מונעת בעדינו לחלוק עליה בכל תוקף.



כל טוב