היחס הדתי לסכסוך הישראלי ערבי

שאלה

שלום הרב,

אני מעוניין לברר את סוגיית השלום ביהדות בהקשר של הסכסוך הישראלי פלשתיני.

בתור בוגר של החינוך הציוני הדתי אני מרגיש שכל הסוגייה הזאת נידחקה לשוליים. מצד אחד יש יחס רב לזכות היהודית על כל חלקי הארץ ברם מנגד אין התייחסות ראויה לאוכלוסייה הערבית שחיה בשטחי ארץ ישראל ולפתרון מציאותי ומתאים למצב המורכב של הסכסוך.

ערך השלום ביהדות הוא ערך מרכזי ואף משמעותו הוא בפירוש הרחב של מצב הורמוני- אונברסאלי. גם המוסר שנדרש מהאדם המאמין הוא ברמתו הגבוה ביותר והאדם נדרש כל הזמן ללמוד ולהתקדם ברמתו המוסרית.

אבל בכל הקשור לסוגייה הנ"ל נראה שיש פער בין ערכי היהדות לבין המצב בפועל. אמנם ארץ ישראל היא אחד מהיסודות החשובים ביותר ביהדות אבל כאדם המביט מהצד נראה שערך זה בא על חשבון ערכי השלום והמוסר של היהדות.

השלום בכל הקשור ליחסי השכנות עם הערבים נהפך למילת גנאי שלא הולכת ביחד עם דת ישראל. וכן ניתוח מעמיק ומורכב של המציאות וגילוי של יחס אנושי ורגיש כלפי כלל האוכלוסייה הערבית כמעט לא קיימת בשיח המגזרי אלא להפך.

השאלה שלי היא לא פוליטית, אני מבין את ההתנגדות לתנועות השלום השונות הקיימות לערכיהם ולדרכם. אני גם לא שואל מהו הפתרון המדיני הראוי. אני שואל לגבי תפקיד ההנהגה הדתית והתנהלותה.

הייתי מצפה שהרבנים ישמשו כאנשי רוח בסוגייה ויקדמו ערכי שלום ושכנות. דוקא בגלל כל העיונות הקיימת היום, האם אין מקום להתחיל בשיח דתי כאנשי רוח שמאמינים שכולנו נבריאנו בצלם כדי לנסות לשנות מצב זה? אם תפקיד הרבנים להוביל את הקו הרוחני של הציבור האם זה לא תפקידם לתפוס את המציאות בצורה מורכבת ולפעול כדי לשנות ולתקן את המציאות על ידי גילוי רגישות ודאגה לכל אדם?

אמנם יש היום הרבה סוגיות "בוערות" אבל סוגיית היחסים עם שכנינו נראית כסוגיה שצריכה להיות בתחילת סדר העדיפיות בגלל ההשלכות החמורות התלויות בו.

מנגד יש אימרות רבות של רבנים בציונות הדתית לחיזוק העיונות בין העמים על ידי הדגשת המאבק על הארץ ודה הומניזציה של הערבים על ידי הזכרתם בהקשר של אויבים ומחבלים. הציונות הדתית לא רק מובילה את ההתיישבות בארץ אלא גם את המחנה הניצי.

ברור שהסוגיה מורכבת ויש גם צדדים הלכתיים למצות יישוב הארץ אבל האם לא ראוי לאמץ את השיטות שעולות בקנה אחד עם המצב המורכב שקיים היום בישראל ותאפשר לנו לנסות להגיע ליחסים טובי

תשובה