החניכות מתחמקות מהתפילה בסניף

מדריכה יקרה – שלום.


השאלה שלך מצוינת ומהווה דוגמא טובה מאוד לעניין מאוד מהותי בתנועות הנוער: המתח שמתקיים בין הצורך בכללים ובמשמעת לבין חופש וגמישות. כפי שאת כותבת, המתח הזה צף ועולה אל פני השטח באופן מיוחד סביב התפילה בסניף. במקרים לא מעטים, מדריכים לא תמידמצליחים למצוא את האיזון המתאים ונאלצים להעביר את תקופת ההדרכה בויכוחים חוזרים ונשנים עם החניכים, בליווי החשש שהויכוחים הללו יפגעו בקשר האישי איתם ולכן גם בהדרכה בכלל. אז באמצעות התשובה לשאלתך ננסה לברר יחד את הסוגיה ולמצוא כמה נקודות משען בדרך לפתרונות אפשריים.


אין ספק שתנועת נוער לא יכולה להתקיים ללא מסגרת מסוימת של כללים ומשמעת. בלעדיהם לא ניתן לקיים פעילות סדירה או להבטיח את שלומם ורווחתם של החניכים. אבל ללא כללים ברורים וסמכות משמעותית גם קשה מאוד ליצור קשר אישי ודינמיקה קבוצתית טובה. כשאין בסיס חברתי מספיק יציב, האמון במערכת – ובמדריכים כנציגים שלה – נשחק ועלול להתפורר. מצד שני, קיים סיכון בכל מקום בו אדם – מורה, הורה, שוטר או מדריך – מפעיל סמכות כלפי אדם אחר. בהפעלת סמכות יש מידה של כוח, ולפעמים די קל להישאב אל תחושת הכוח הזו ולהרחיב באופן לא פרופורציונלי את השימוש בכוח. בסופו של תהליך עלול להיווצר מצב בו אותה דמות סמכותית תופסת את תפקידה כהטלת סדר ומשמעת, על אף שבאמת תפקידה הוא לשרת את האזרח (שוטר), לחנך (הורה/מורה) או להביא לפיתוח אישי של החניך והקבוצה (מדריך!). במילים אחרות, העיסוק בכללים חשוב אך דורש מודעות רבה, וזהירות ממצב שבו ניגשים לפתרון כל בעיה אפשרית באמצעות כוח וכפייה שנגזרים מהסמכות, כיוון שלעתים זה מאוד מפתה לגשת לפתרון בעיות מורכבות באמצעות כלי מאוד פשוט. הרי ברור לנו האבסורד במצב שבו מורה או מדריך ניגש לתלמיד או חניך ואומר לו: "תהיה צדיק, משקיען, נחמד ומלא רוח התנדבות או שאני רושם לך הערה ומעיף אותך הביתה!". אולי יש לו את הכוח לעשות את זה, אבל ברור לנו שזה לא יביא אותו – וגם לא את החניך – לשום מקום שנעים וכדאי להיות בו.


אז מה יש לנו בארגז הכלים של המדריך חוץ ממידה מסוימת של כללים ומשמעת שנדרשים למשימה? כלים שקשורים לאינטראקציה (קשרי הגומלין, הקשרים ההדדיים) בין המדריכים לחניכים, שקשורים לאמון, להבנה ולאמפתיה בין הצדדים. אלו כלים שהשימוש בהם הרבה יותר מסובך, עמום וקשה לביצוע. אבל אלו בדיוק הכלים והצעדים שמייחדים את תנועת הנוער ממוסדות אחרים שהחניך קשור אליהם: המשפחה, ביה"ס, הטלוויזיה והאינטרנט. זה השילוב המיוחד בין מסגרת - די מינימלית – של כללים לבין גמישות רבה. הגמישות הזאת מתבטאת ביכולת של כל מדריך להתייחס באופן פרטני וייחודי לחניכים שלו כיחידים ולקבוצה שלו – כקבוצה ייחודית. בסניף יש פוטנציאל עצום של יצירת קשרים אישיים קרובים וכנים שמורים ואנשי חינוך בבתי ספר – ולפעמים גם הורים – יכולים רק לחלום עליהם. ועדיין, המורכבות והצורך באיזון עדין בין הכללים הקשיחים לבין היחסים הגמישים גורם לפעמים למדריכים "ללכת על הקל" ולהשקיע הרבה אנרגיה במשמעת במקום לנסות ולפצח את נוסחת השילוב.


ומהתיאור הכללי נחזור לרגע לשאלה שלך. את כותבת שבאופן כללי החניכות לא לגמרי משתפות פעולה, ושיש מריבות וחיכוכים גם סביב התפילה וגם בתחומים אחרים. ייתכן שמה שכדאי לעשות במצב כזה הוא דווקא להתחיל לבחון את העניין מנקודת מבטן של החניכות – ולא שלכן, המדריכות – כדי לנסות ולאזן בין החתירה למשמעת לבין המטרות האחרות של הפעילות בתנועה.


[נקודת המבט של החניכות]
התסכול שלך ושל המד"שית שלך נובע ממקור מאוד ברור: החניכות לא משתפות פעולה ומתחמקות מהתפילה בתירוצים לא רציניים. אבל... למה בעצם? למה הן בכלל מגיעות לסניף, לפעילות בקבוצה? מה מושך אותן להגיע? למה הן לא מעוניינות להתפלל? למה הן רבות איתכן, המדריכות? יש הרבה שאלות ולכל שאלה יכולות להיות כמה תשובות, אבל בירור של לפחות חלק מאותן תשובות יכול מאוד לסייע לכן להתחבר למציאות כפי שהיא נראית מנקודת מבטן של החניכות וכך למצוא פתרונות טובים יותר ורלוונטיים יותר. יכול להיות, למשל (סתם בתור דוגמא), שהחניכות אומרות לעצמן: אנחנו לא לגמרי מכירות את המדריכות, יש פעולות נחמדות לפעמים אבל אין לנו כוח לתפילה הזאת, וזה גם די מגניב "לברוח" לפני הזמן ולהראות למדריכות שאנחנו כבר גדולות ושאי אפשר להגיד לנו מה לעשות כל הזמן. מעבר לזה, במריבות באופן כללי יש מרכיב של חיפוש תשומת לב. זה סימן חיובי, כיוון שאדישות של חניכים, למשל, הוא אגוז הרבה יותר קשה לפיצוח. כשיש אדישות אין הרבה פוטנציאל לתקשורת. קשה "להכריח" חניך שתקן לדבר ולשתף. אבל כשיש מריבה, התקשורת – לא נעימה ככל שתהיה – מכילה הרבה מלל והרבה מידע על מה שקורה.


[החניכות כלקוחות או כשותפות]
ייתכן גם שאחד הדברים שגורמים למרחק הזה בין החניכות לביניכן נובע גם מתפיסה שונה של שני הצדדים לגבי הציפיות שלהם מהפעילות הקבוצתית. למשל, ייתכן שאתן תופסות את החניכות כ"קטנות" (סה"כ כיתה ו´), ומכינות להן פעילויות שבהן הן יושבות ומקשיבות/משחקות/מקבלות צ´ופרים, כשאתן המדריכות עושות סביבן את כל העבודה. במקרים רבים חניכות בכיתה ו´ לא מרגישות בנוח עם הסיטואציה הזאת כיוון שמבחינתן הן כבר "גדולות", ומעוניינות לקחת חלק מאוד פעיל בפעילות ובתכנון שלה. אגב, הרצון להיות שותף ולא רק "לקוח" קיים גם אצל חניכים קטנים יותר, ואפשר לעשות בו שימוש מועיל. אז אתן יכולות לדבר עם החניכות, לברר מה מציק להן או מה הן היו רוצות שיקרה בקבוצה (מעבר ל"לא רוצות תפילה"). ואם אתן מקבלות איתותים בסגנון של "אנחנו כבר גדולות" – מצוין! זה הזמן להעביר את ההשקעה שלכן כמדריכות מהכנה של פעילויות עבור החניכות להנחיה שלהן להכין פעילויות בעצמן. הן מכינות ואתן עוזרות להן במה שצריך, מייעצות ומעודדות. אלו יכולות להיות פעולות "רגילות" כמו גם דברים אחרים כגון מסיבה, קומזיץ, טיול, וכו´.
כשאתן מחזקות את המשיכה של החניכות להגיע לסניף ולקחת חלק פעיל במה שקורה, יהיה לכן אולי קל יותר להבהיר להן את החשיבות בשמירה על המסגרת. למשל, אם חניכה מכינה פעילות וחלק מהבנות פשוט לא מגיעות, החניכות יתחילו להבין שזה בעייתי, והתסכול שהיום רק אתן המדריכות חשות, יהפוך משותף גם לחניכות. התחושה המשותפת הזאת משקפת את היחס המתאים בין מדריכים לחניכים: זה לא שהמדריכים עושים דברים "בשביל" החניכים ובתמורה החניכים מוחאים להם כפיים ומצייתים לפקודות שלהם. המדריכים יוצרים מסגרת קבוצתית שבתוכה כולם – המדריכים יחד עם החניכים – עושים דברים ביחד. כולם יכולים ליזום, כולם יכולים להשתתף בצורה פעילה, כולם יכולים להגיב, לדבר, להתווכח ולהציע. וזה אחד הדברים שהופכים אותנו לשונים ממורים, הורים וחיות אחרות. אנחנו לא "אומרים מה לעשות", יורים מוסר השכל מהמם כל שתי דקות או מלמדים את החניכים ידע חדש ומרגש. אנחנו מנחים את החניכים לפעול, לחשוב, להתבונן ולשאול שאלות., ולתפקד במסגרת קבוצתית שיש בה גם כיף וגם משמעות ושליחות.


[התפילה]
בתוך כל זה, התפילה היא אכן סוגיה בעייתית במיוחד. הסיסמא "אין תפילה – אין פעולה" והחובה להיכנס לתפילה שנהוגה במרבית הסניפים, יוצרת מצב מסובך שיוצר סטייה ברורה מהמקום המשותף לחניכים ולמדריכים למקום שמדגיש את הסמכות והכוח של המדריך לעומת החולשה היחסית של החניך. במקום להגיע לתפילה משותפת ממקום של חיבור והסכמה, מקצרים תהליכים ופשוט אומרים "זו חובה". וזה לא מאוד שונה מהדוגמא הציורית של "תהיה צדיק ותעשה מה שאומרים לך או שתלך הביתה". זה גם מביא למצב שבו התפילה בסניף היא בדרך כלל לא ממש אידיאלית, ויש בה לא מעט רעש ובלגן שבאמת קשה להתפלל בתוכם. ולכן גם כשמדריך באמת מצליח לשכנע את החניכים להיכנס ולהתפלל, התוצאה די עגומה ומביכה כיוון שזה לא רציני לצפות מהם להתפלל כמו שצריך בתוך ההמולה הזאת.


אתן כמדריכות בהחלט יכולות לנסות ולנתק, לפחות לתקופה מסוימת, את החובה להיכנס לתפילה מיתר החובות שחלות עליהן בסניף. עדיף לעשות את זה בתיאום עם הקומונרית, ולהסביר לה את הבעייתיות במצב הזה. במקביל בהחלט אפשר לדבר על העניין עם החניכות, כקבוצה או עם כל חניכה (לא בשיחה "רשמית" אלא בכל מיני הזדמנויות שבהן יש לכן קצת זמן פרטי איתן). לנסות להבין למה כל כך דחוף וחשוב להן לא להגיע לתפילה יחד עם כל הסניף ואיתכן, המדריכות. במקום להתייחס לעניין כמאבק ביניכן לבין החניכות, אתן יכולות "לעבור צד" מהצד של הסניף לצד של החניכות. לשבת לידן ולשאול: איך אנחנו יכולות לעזור? מה מציק ומפריע לכן בתפילה? איך אפשר לחשוב ביחד על פתרונות? עצם ההתעניינות והרצון הכנה שלכן להיות עם החניכות ולסייע להן, במקום לפעול "נגדן" בשם הכללים של הסניף, יכולים לפתוח ביניכן ערוץ תקשורת נקי ואופטימי יותר.


[לסיכום:] קשר אישי הוא מפתח חשוב להיבטים הבסיסיים ביותר בהדרכה, וביניהם גם ליכולת להטיל משמעת ולאכוף כללים וחוקים. ביצירת קשר אישי מוצלח כדאי מאוד לחשוב על מצבים בסניף גם מנקודת מבטן של החניכות, ומתוך הזווית הזאת לדבר איתן ולהביע אמפתיה עם התחושות שלהן ולהזדהות עם הקשיים והרצונות שלהן. בתוך מכלול הבעיות שיכולות לצוץ בסניף, התפילה היא באמת מקרה מסובך במיוחד, ובהחלט אפשר לאמץ יצירתיות וחשיבה מקורית בניסיון להגיע להבנות לגביה. באופן כללי, לסכם את העניין בהגדרת החובה להיכנס לתפילה זה לא מספיק בדרך כלל, וראוי לברר איך אפשר להפוך את התפילה למקום מזמין וראוי יותר, לא רק לקבוצה אלא לסניף כולו. ובינתיים, לא להיבהל מניתוק מסוים של החובה להיכנס לתפילה מחובות אחרות שעליהן אתן מקפידות. בהחלט אפשר לשקול אפילו לומר בצורה ברורה: אנחנו לא יכולות/מתכוונות להכריח אתכן להיכנס לתפילה בכוח, וממילא אנחנו לא מסוגלות להכריח אתכן להתפלל. אתן מוזמנות לדבר איתנו על זה אבל בינתיים מי שלא מעוניינת – שלא תבוא. באמירה כזאת יש לא רק כנות אלא גם טשטוש של מרחק משמעותי ביניכן לבין החניכות, שמציב אתכן משני עבריו של שדה קרב.

אתן מוזמנות להמשיך ולפנות אלינו, לעדכן ולשאול.

בהצלחה!

אוהד

nuvy23@gmail.com

קישורים לשאלות נוספות בנושאים שעלו בשאלה:
האם המדריך הוא "שוטר" בתפילה או פשוט מתפלל?
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=190711
"קירוב" חניכים לתפילה
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=182174
חיבור של חניכים לתפילה
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=148901
חניכות מזלזלות ולא מעריכות
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=169663
מערכות יחסים עם החניכים
https://www.kipa.co.il/noar/ask_show.asp?id=153198
קשר אישי
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=156405