הדרכה ודוגמא אישית

שלום.
את מתייחסת לבעיה ידועה ומוכרת, שגם עולה לא אחת בכל מיני סמינריונים. הרי ברור לנו שרוב המדריכים אינם מושלמים וגם ממש לא קרובים לזה, אז איך הם יכולים לעמוד מול החניכים ולהוות דוגמא אישית? והאם אפשר לצפות מנערה שנכנסת להדרכה להשתנות בחמש דקות ופתאום להיות "בסדר"?
התשובה מתחילה בפרשנות שאנחנו נותנים למושג "דוגמא אישית". לפעמים אנחנו מתייחסים לזה כ"לדגמן" התנהגות מושלמת שתעודד את החניכים לחקות אותנו, וכך להיות צדיקים וחמודים. ובכן – לא בדיוק. אחת מהנחות היסוד בבסיס השיטה של ההדרכה בתנועת הנוער היא, שלחניך קל יותר להתחבר לאדם שלא שונה ממנו מאוד, אבל גם לא לגמרי דומה. אם היינו מחליפים את המדריך התיכוניסט ברב שכונה משכיל, בעל מידות נאצלות ושנות ניסיון עשירות בחינוך, לא בטוח שהמון חניכים היו נוהרים לפעילות. למה? כי אין להם הרבה במשותף, ולכן יהיה להם קשה יותר לתקשר ולהתחבר. ולמה בכלל חשוב שהם יתקשרו ויתחברו? כי זה בדיוק העניין! הרעיון המרכזי בהדרכה הוא לא העברת ידע, או שליטה בחניכים. הרעיון הוא חינוך מתוך השתתפות, מתוך בחירה, מתוך רצון. הדגש הוא לא על ידע, וגם לא רק על התנהגות, אלא על קשר אנושי וקבוצה שנותנת ליחיד הזדמנויות מגוונות להתפתחות והתנסות.
החניך עצמו יודע טוב מאוד שהוא ממש לא מושלם. הוא לא מגיע לסניף כדי לראות וללמוד כמה הוא פגום, חסר, לא מספיק טוב. הוא מגיע כדי לקבל חיזוק על מה שהוא עכשיו, לקבל עידוד על הטוב שבו, לקבל הכרה בזהות שלו.
אז איך זה קשור אלייך כמדריכה? הדמות שלך ממש לא צריכה להיות מושלמת. להיפך – אסור לה להיות מושלמת! העובדה שגם את כנערה חווה התלבטויות, מהרהרת הרהורים ומחפשת תשובות – משקפת את הדמות של החניך שגם הוא בעצם "לא סגור על עצמו".
מבחינת התכל´ס, יש שני צדדים לעניין. ברמה האישית, המדריך הוא זה שבוחר את המטרות שלו, ואת הערכים, המצוות והנושאים שעליהם הוא מדבר. מדריך אחד יכול להתמקד בתפילה ואחר יכול דווקא לדבר במקום זה על חשיבות ההתנדבות. אז אם לא בא לך לדבר על מוסיקה לועזית – את לא חייבת. כל עוד את לא חורגת באופן מוגזם מהקו החינוכי הכללי של התנועה יש לך חופש פעולה רחב מאוד. הצד השני הוא הצד הארגוני שמחייב אותך. גם אם את שומעת מוסיקה לועזית בזמנך הפנוי, אם החוק הוא שבסניף שלא שומעים – אז גם את לא שומעת (בתחומי הסניף). האם זה מוסר כפול? לא ממש. כאשר מדובר בדברים מאוד מהותיים – זו יכולה להוות בעיה. למשל, אם מדריך לא מאמין בדרך החינוכית של התנועה, לא מגיע בלבוש מתאים ועושה רונדלים עם האופנוע בערב שבת (אני מגזים כמובן...), יש כאן פער גדול מדי. אבל אם בסה"כ את משתלבת בתמונה הכוללת ועומדת בכללים של הסניף, בהחלט ייתכן מצב שיהיו כמה נושאים שבהם לא תהיי בדיוק כמו התקנון, כמו שמיעת מוסיקה לועזית (מחוץ לסניף). כמעט אף מדריך לא מהווה "דוגמא" אידיאלית של כל הערכים של התנועה. ועדיין, כל עוד אין חריגות מהותיות, הגיוני לגמרי שיהיו נושאים שבהם את באופן אישי לא לגמרי מסכימה עם איזה רעיון או ערך שהתנועה דוגלת בו. אגב, הגיוני גם שתפשלי. אולי יום אחד חניכה תראה אותך עוברת ברמזור אדום למרות שתמיד אמרת שזה רע. אז מה? זהו? נגמרה הדרכה? ממש לא! טעיתי, פישלתי, באמת אסור לעבור באדום – קורה!
אחרי שאמרנו את זה, יש לך בחירה אם את רוצה לפתוח את העניין לבירור וחקירה או פשוט להשאיר אותו כפי שהוא. את יכולה "לנצל את ההזדמנות" ולברר עם עצמך ועם החניכות את הסוגיה הזאת. מהן הסיבות? מה ההיגיון? מה הצד השני של העניין? אגב, זה כמובן לא אומר שאם נראה עכשיו לחניכות הרבה יותר הגיוני כן לשמוע מוסיקה לועזית – הן תוכלנה לעשות את זה בסניף. ממש לא. החוקים של הסניף תקפים בכל מקרה. מצד שני, זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לדבר, לדון, לברר וללמוד. הכישרון המיוחד של הסניף והמדריכים הוא לא ללמד חומר, לפקח ולהעניש, וגם לא לייצר "מושלמות". הכישרון המיוחד והמסר העיקרי הוא שאין דבר כזה "מושלם". לכולנו יש כל מיני צדדים חזקים וחלשים, וכך זה יהיה תמיד. בין בית הספר למשפחה, המדריכים יכולים להביא מסר מאוד משכנע: אנחנו המדריכים לא מושלמים, ואתם החניכים לא מושלמים – וזה בסדר. ועכשיו בואו נדבר על דברים. בואו נדבר על מצוות, ערכים, תפילה, התנדבות, מוסיקה – הכל פתוח. יכול להיות שנשתפר, יכול להיות שלא – וזה בסדר!
בין הצדדים החלשים לחזקים – יש את הכללים. למשל, לא ייתכן מצב שבו מדריך יאמר: "אני לא חזק בתפילה, אז אני יכול לדבר ולא להיות רציני במהלכה". זה לא עובד. מדריך לא יכול לומר: "אני לא חזק בשמירת הלשון, אז תסלחו לי כשאני מרכל על הצוות והחניכים". זה עניין מקצועי, לא אישי. ולכן מדריך שלא מסוגל לעמוד בכללים הבסיסיים – באמת נמצא בעמדה בעייתית ולא בטוח שכדאי לו להיכנס לזה.
מה שכן, כשמדריך מפשל קצת, או טועה, חשוב לא להסתיר את זה אלא להראות את ההתמודדות. למשל, אם דיברת קצת בתפילה וחניך מגיע ואומר לך: "אתה רואה? גם אתה מדבר!". הרעיון הוא כן להסביר שזה שאתה מדריך זה ממש לא אומר שאתה מושלם. זה כן אומר שאתה מנסה להיות מודע לעצמך ולהשתדל. ובהחלט אפשר לשקף את חוסר השלמות כשזה רלוונטי ("גם לי קשה להתרכז בתפילה, במיוחד בבוקר. איך זה אצלך? בוא נדבר על זה"). זאת הנקודה שבה המדריך מתמודד עם דברים שונים בתוך עצמו ומנצל את זה לעבודה חינוכית גם עם החניכים. לפעמים זה ברמה של התחזקות, לפעמים בירור והתלבטות, ולפעמים הכרה במציאות הלא מושלמת.
דבר אחרון, ואולי אף מרכזי - אין ספק שההדרכה מהווה הזדמנות לא רעה בכלל לשינוי גם אצל המדריכים וגם אצל החניכים. הסניף הוא מקום שנותן כוח לבחון דפוסי התנהגות והרגלים ולבחון אותם מחדש. מבחינתך כמדריכה זה אפילו יותר חזק, כיוון שבמידה רבה את יכולה לבחור את הדברים שמעניינים אותך (למרות שאת מתחשבת גם במה שמעניין את החניכים). אבל חשוב לזכור שאנחנו לא [חייבים] להשתנות ברגע מהקצה אל הקצה. שאנחנו כרגע מקבלים את עצמנו כפי שאנחנו. תחושת ההקלה וההכלה של עצמנו בגרסה הלא מושלמת שלנו, מאפשרת לנו לחשוב על שינוי והתפתחות מנקודה רגועה ונינוחה יותר, וזה מה שיכול לגרום לזה להצליח. אז במקום לתאר את ה"פער" בין עצמך כרגע לבין עצמך "המושלמת" כקושי בעייתי – הייתי מציע להתייחס אליו כהזדמנות מעניינת. ובדיוק אותו דבר אצל החניכים.
לסיכום: המדריך לא אמור להיות "דוגמן ערכים" וסופרמן של מידות מתוקנות. הוא אמור להראות לחניך שגם כשאתה לא מושלם – זה בסדר! אבל אנחנו מתייחסים לעתיד, חושבים על הדברים שהיינו רוצים להיות או לא להיות, ומנסים לעשות דברים בצורה שונה קצת. לחשוב על דברים ולא להיות שבויים בהרגלים. לא בגלל שאם לא נצליח יקרה משהו נורא ואיום, אלא פשוט כי אנחנו רוצים.

בהצלחה!

אוהד
nuvy23@gmail.com