שאלה
שלום וברכה.
ברצוני לדעת מהי עמדת ההלכה בנוגע לגבולות החובה המוטלת על אדם במסגרת של 'לא תעמוד על דם רעך'. מסתבר (לפי פסוק זה, על פי הלימוד ההלכתי במסכת סנהדרין ע"ג ב') כי ישנה חובה על כל אדם להציל את חברו הנמצא בסכנת מוות ולעשות לשם כך אף מאמץ לא קטן. אני מעוניין בעיקר להתמקד בגבולות החובה הממונית המוטלת על אנשים. כלומר, למשל במקרה וחלילה נודע לי על אדם הנמצא במצב של סכנת חיים וניתוח שהוצאתו הממונית מרובה יכול להציל את חייו- כמה כסף (אם בכלל) אני מחויב לתת לשם כך?
כמו כן, האם ההלכה מבדילה בין יהודי הנמצא בסכנת חיים לגוי הנמצא בסכנת חיים בחובה להגיש עזרה מעיין זו שהוצגה לעיל? אם אכן ישנו הבדל שכזה, מדוע הוא קיים (אשמח להתייחסות הן במישור ההלכתי והן במישור העיוני/הגותי)?
בנוסף, אשמח להפניות למקורות השונים, אם ישנם, העוסקים בסוגיה זו (ובסוגיות הקשורות לנושא).
תודה רבה!!
יוני
תשובה
שלום
א. כתב בעל "החפץ חיים" בספרו אהבת חסד (ח"ב, כ, ב), שאף שבדרך כלל אסור לאדם לתת יותר מחומש מכל ממונו לצדקה, שמא יֵעשה לבסוף עני ויצטרך לעזרת הבריות. מכל מקום אם חבירו נמצא בסכנת נפשות, אין שייך בזה שיעור חומש, ומצווה לתת למען הצלתו יותר מחומש. ומכאן ניתן להסיק, שרק מצווה לתת יותר מחומש, אבל אין זו חובה (כן דייק הגרש"ז אוירבאך כמובא בנשמת אדם חו"מ תכו, א).
וכן מסתבר שלא יתכן שהתורה תצווה אדם לתת את כל כספו ורכושו שצבר במשך ימי חייו. מן הסתם היו לו תכניות לשימוש בכסף, אולי תכנן לחתן את ילדיו, או לשמור לו כסף לעת זקנה. ואם יצטרך ביום אחד לתת את כל רכושו למען הצלת אדם אחר, עלולה דעתו ודעת בני משפחתו להיטרף. וטירוף הדעת נחשב כסכנת נפשות.
הרב שמואל הלוי ואזנר שליט"א חידש בדין זה יסוד גדול: כאשר מדובר בחולה שחי בקהילה, החובה להצילו מוטלת על הקהילה כולה, ולא על היחיד. ולפיכך אין היחיד מצווה למכור את כל רכושו כדי להציל את החולה. אמנם אילו היו החולה והוא נמצאים במקום מבודד, והיה נוצר מצב שרק אם ימכור את כל רכושו יוכל להציל את חבירו ממוות, אכן היה מצוּוה לעשות כן. אבל כל זמן שהם חלק מקהילה, אין על היחיד חובה להציל לבדו את חבירו (שבט הלוי ח"ה קעד; ועיין בספר נשמת אדם חו"מ תכו, א שהזכיר קושיה של הגרש"ז אוירבאך זצ"ל על זה).
עם זאת, כמובן שעל כל אחד שמכיר את החולה המסוכן לתת ככל יכולתו להצלתו. וכידוע, על כל אדם להפריש מעשר מכספו לצדקה. ויש אומרים שבמצב כזה של סכנה, חובה על כל אחד לתת חומש מכספו לצדקה (עיין אהבת חסד ח"ב, יט, ד).
ב. כתוב בגמ' ע"ז (כו, א ): "העובדי כוכבים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין".
לדעת הרמב"ם (עכו"ם י, א)ורבנו המאירי מדובר דווקא באומות עובדי ע"ז הקדומות אבל גוי שהוא גר תושב אנו מצווים להחיותו. ואמנם לדעת הריטב"א (מכות ט,א) מי שמקיים מעצמו ז' מצוות בני נח בלא קבלה בפני בי"ד אינו גר תושב ואין מצווים להחיותו אבל הראב"ד חלק עליו וסבר שאם הגוי קבל על עצמו לחיות בצורה מוסרית ולקיים ז' מצוות בני נח מותר לגור בארץ ישראל כי אין חשש "פן יחטיאו אותך "וכן דעת הרב נחום רבינוביץ שליט"א.
מעבר לזה כתב מרן הבית יוסף שכאשר יש חשש לאיבה גדולה מרפאים חולי גוים עם חולי ישראל בין בשכר בין בחנם מפני דרכי שלום.
ולהלן הרחבה מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א ועיינו בספר באתר ישיבה
http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=7575
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם