האפשרות לסמוך על עצמי

שאלה

שלום הרב ותודה על זמנך,

ישנה שאלה אחת שמקננת בי ולא נותנת לי מנוח.

הקב"ה נתן לנו בני האדם שכל טוב וישר.

לעיתים אנחנו- הדתיים נוטים להתעלם מזה ולברוח למקומות מאוד נוחים- להתייעצות על כל נושא שצץ.

פעמים רבות אני מרגישה כי זו בריחה מהתמודדות וכי עליי לחקור, ללמוד ולהחליט לבד.

ויותר מזה- בתחושה שלי מערכת חוקים כה נוקשה כמו ההלכה מיועדת לאנשים חלשים שאינם יכולים להתמודד עם יצרם. הגדרות והסייגים שקבעו לנו חז"ל נראים לי לפעמים כמזלזלים באינטלגנציה של האדם שיכול להזהר מדברים שהוא יודע כי הם אינם מוסריים, מושחתים וכו'..

לדוג': הטענות כי אסור ללכת עם מכנסיים רחבות כדי "לא לפתוח פתח" הם לדעתי שגויות. אני כבר שנים הולכת עם מכנסיים רחבות וצנועות וברור לי בדיוק מה צנוע ומה לא.

איפה האחריות האישית של האדם למניעת "הדרדרות"?

למה מחנכים אותנו כל הזמן שאחרים יודעים הכי טוב איך למנוע ממני ירידה רוחנית , צניעותית וכו... ולא סומכים על האדם שיעשה את הבחירות שלו?

באיזה שהוא מקום נדמה כי ההלכה מנטרלת את האחריות האישית של האדם ובכך מזלזלת בכוחו וביכולתיו.

אשמח לתשובה ושוב תודה.

תשובה