האם חייב ללכת ללויה של הורה?

שלום
אתם צריכים להשלים, אם לא תספיקו עד מאה ועשרים לא רק שאת צריכה ללכת ללוויה אלא שמוטל עליך לארגן אותה (יחד עם שאר האחים ) ובצורה מכובדת. את השבעה תוכלי לעשות בביתך.

ולהלן הרחבה ומקורות מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א ועייני בספר באתר ישיבה http://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.aspx?cat=500
בברכה אייל משה

מצוות עשה מן התורה, שיכבד אדם את אביו ואת אמו, ויירא מהם, שנאמר (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", וכן נאמר (ויקרא יט, ג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ". ואמרו חכמינו זכרונם לברכה במסכת קידושין (ל, ב), שהשווה הכתוב כיבוד אב ואם לכבוד המקום, שנאמר (דברים ו, יג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ", ונאמר (שם י, כ): "אֶת ה´ אֱלוֹהֶיךָ תִּירָא".

- ארבע המצוות הקשורות לכיבוד הורים
ארבע מצוות מן התורה עוסקות ביחסי הילדים להוריהם, שתים מהן מצוות עשה, ושתים לא תעשה. ואלו הן:
1) לכבד את ההורים, שנאמר (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ". ומשמעותה לסייע ולעזור להם בכל מה שהם צריכים.
2) לירא מהם, שנאמר (ויקרא יט, ג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ". ועניינה שלא לפגוע בכבודם, לא לקרוא להם בשמותיהם, לא לשבת על כסא המיוחד להם, וכיוצא בזה.
3) לא להכות אחד מהוריו. חשוב לציין שמן התורה אסור להכות כל אדם מישראל, אלא שהחומרה שבהכאת הורים גדולה בהרבה, ולכן ישנו הבדל בעונשם. המכה את חבירו נענש במלקות, ואם הזיקו, משלם דמי הנזק ואינו נענש במלקות. ואילו המכה את אביו או את אמו עד שיצאה טיפת דם, עונשו מיתה. אם עשה זאת בפני עדים שהתרו בפניו, נענש בבית הדין במיתה בחנק, שנאמר (שמות כא, טו): "וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת".
4) שלא לקלל הוריו. גם כאן, מן התורה אסור לקלל כל יהודי, אלא שברור שהמקלל אחד מהוריו, עובר על איסור חמור בהרבה, והדבר מתבטא בעונשו. שהמקלל את חבירו נענש בבית הדין במלקות, ואילו המקלל אחד מהוריו נענש במיתה בסקילה, שנאמר (ויקרא כ, ט): "כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת, אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ". וכל זה כאשר עמדו לפניו שני עדים והזהירו אותו שלא לקלל, ועבר וקילל בפניהם תוך אזכרת אחד משמות ה´ המיוחדים. אבל אם קילל תוך אזכרת כינוי של השם, כגון ´רחום´ או ´חנון´, דינו כמי שקילל אדם מישראל שנענש במלקות. עוד חומרה מיוחדת יש לגבי מי שמקלל את הוריו, שאפילו אם קיללם לאחר מותם, נענש במיתה.
דבר מעניין הוא, שעונשו של המקלל את הוריו חמור מעונשו של המכה אותם, שאף שעונש שניהם מיתה, מכל מקום המקלל נענש בסקילה שהיא המיתה החמורה ביותר, ואילו המכה נענש בחנק שהיא המיתה הקלה שבארבע מיתות בית דין. מבאר הרמב"ן (שמות כא, טו) שמשני צדדים ראוי להעניש את המקלל בעונש חמור יותר. א) מצד שעוון זה שכיח יותר, שהכסילים בעת שכועסים נוטים לקצוף ולקלל, וכדי למונעם מזה, החמירה התורה בעונשם. ב) מדובר על מי שמקלל תוך אזכרת שם שמים, ואם תוך אזכרת השם פגע בכבוד הוריו - הרי שחטאו חמור ביותר
- חובת הבן והבת
מפעם לפעם שומעים בנים המתרעמים על מוסדות המדינה שאינם מסייעים מספיק להוריהם הזקנים, הקצבה קטנה מדאי, אין מספיק בתי חולים סיעודיים וכיוצא בזה. אך צריך לזכור שמצוות כיבוד הורים מוטלת על הבנים. וגם כשמדינת ישראל תהיה עשירה ותוכל לסייע לכל קשיש, עדיין התפקיד המרכזי יהיה שייך לילדים, כי מה הם החוקים הקרים שמדינה יכולה לתקן, לעומת היחס החם המשפחתי שהילדים מעניקים להוריהם.
ואמרו חכמינו, נאמר (שמות כ, יא): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", ומיד לאחר מכן נאמר (שם כ, יב): "לֹא תִּרְצָח", מדוע נסמכו זה אצל זה? אלא ללמדך, אם יש לו לאדם מזונות בתוך ביתו, ואינו מהנה בהם את אביו ואת אמו, כאילו הוא רוצח כל ימיו לפני המקום, לכך נאמר "כַּבֵּד" ולאחריו "לֹא תִּרְצָח" (ילקוט שמעוני ואתחנן תת"ל).
וכן נפסק להלכה ב´שולחן-ערוך´ (יו"ד רמ, ה), שאם יש לבן אפשרות לפרנס את הוריו חייב לעשות כן, אפילו אם יצטרך לרדת לשם כך ברמת חייו. ובזמן שהיה כח ביד בתי הדין, כשהיו רואים בן שיכול לפרנס את הוריו ואינו מפרנסם, היו כופים אותו לפרנס את הוריו (עיין בהלכה הבאה ובהערה). ואמנם מצד הדין מותר לאדם לתת את מעות הצדקה שלו להוריו, אבל אם יש לבן אפשרות לפרנס את הוריו וגם להמשיך ולתת מעשר כספים לצדקה, אין ראוי שיתן את כספי הצדקה להוריו. ואמרו חכמים, שתבוא קללה למי שמפרנס את הוריו מכספי מעשר הכספים שלו (שו"ע יו"ד רמ, ה, ברמ"א).


-אב רשע
לעיתים מתעוררת שאלה, האם גם כשהאב רשע ובעל עברות, מחויב הבן לכבדו ולירא מפניו, או שהואיל והאב השחית כל כך את מידותיו, נפטר הבן מהחיוב לכבדו?
נחלקו בזה הפוסקים (שו"ע יו"ד רמ, יח). [לדעת בעל ה´שולחן-ערוך´, רבי יוסף קארו, אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות חייב לכבדו ולירא ממנו. ולא עוד, אלא אפילו אם הבן ממזר, כלומר שאביו הולידו באיסור של גילוי עריות, ועל ידי כך פגם את הבן וגרם לכך שכל ימיו לא יוכל להתחתן עם ישראלית, אפילו במקרה כזה פוסק ה´שולחן-ערוך´ שחייב לכבד את אביו הרשע.
לעומת זאת דעת הרב משה איסרליש (הרמ"א), בעל ההגהות על ה´שולחן-ערוך´, שאין מצווה על הבן לכבד את אביו הרשע, כי כל מה שציוותה התורה לכבד הורים, הוא דווקא באב רגיל שנוהג כשורה, אבל את הרשעים לא ציוותה התורה לכבד. ויש להדגיש שאב רשע הוא דווקא אב שדבוק ברע ומרבה לחטוא, פוגע ביודעין באנשים אחרים או עושה עבירות להכעיס. אבל אדם רגיל, שלעיתים נכשל בעבירה, ברור שבנו מצוּוה לכבדו ולירא מפניו. וגם כשהאב ממש רשע, כמו למשל אב שהוליד בן ממזר, שלדעת הרמ"א אין לכבדו ולירא מפניו, מכל מקום אסור לבן לגרום לו צער.]
לעיתים בעלי תשובה טועים וחושבים שאינם צריכים לכבד את הוריהם, מאחר שהם חילונים. אבל להלכה בזמננו כל אדם שנוהג במנהגי דרך ארץ ומוסר, למרות שאינו שומר מצוות, אינו נחשב רשע, וודאי שהבן חייב לכבדו ולירא מפניו. והטעם לכך, שבזמן הזה רוב האנשים שאינם שומרי מצוות, אינם עושים זאת מתוך רצון רע להכעיס, אלא מפני המצב הכללי של הדור. ולכן ברור שבעל תשובה חייב לכבד את הוריו למרות שאינם שומרי מצוות.

יח - עד היכן כיבוד הורים
בהלכות מצוות כבוד אב ואם, יש לשאול, עד היכן מגיע מורא וכיבוד הורים? כלומר, האם בכל מקרה צריך הבן לשתוק ולא לפגוע בהוריו, או שיש מקרים שבהם ההורים מביישים כל כך את הבן, עד שמותר לו להשיב להם כגמולם ולפגוע בהם.
כך נפסק להלכה: היה הבן לבוש בבגדי חמודות, ויושב בראש הקהל, ובאו אביו ואמו וקרעו את בגדיו, והכוהו על ראשו, וירקו בפניו - לא יכלים אותם, אלא ישתוק ויירא מן מלך מלכי המלכים שציווהו לירא מפניהם (שו"ע יו"ד רמ, ג). ואפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכוהו בפניו לים, מפני כעסם או שיגעונם, לא יכלימם ולא יכעס כנגדם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק (שו"ע יו"ד רמ, ח).
אולם מבחינה ממונית אין הבן צריך לשאת בנזק שגרמו לו ההורים. ולכן לאחר שזרקו את ארנקו לים, יוכל לתבוע אותם למשפט בבית הדין, וכמובן שהם יתחייבו לשלם לו.
ואם הוא יכול לעצור אותם בכוח, שלא יזרקו את ארנקו, יש אומרים שעדיף שיעצור אותם בכוח, ובתנאי שלא יפגע בהם אלא רק יבלום אותם. ויש אומרים, שהואיל והוא יכול לתובעם לאחר מכן בבית דין, אין לו לעוצרם בכוח הזרוע. ואם ברור לבן, שלאחר מכן, ההורים עצמם יצטערו, וישאלוהו למה לא עצרת בעדנו בכוח, מותר לבן לעצור אותם, הואיל וזהו בעצם רצונם (רמ"א בשו"ע יו"ד רמ, ח).
וכל כך קשה לקיים את מצוות כיבוד אב ואם על כל פרטיה ודקדוקיה, עד שאחד מגדולי אמוראי ארץ ישראל אמר משפט חריף ומזעזע. אמר רבי יוחנן: אשרי מי שלא ראה את אביו ואת אמו, מפני שהוא ודאי לא ביטל מצוות כיבוד אב ואם. ואכן רבי יוחנן עצמו משעת לידתו היה יתום, בעת עיבורו מת אביו, ובעת לידתו מתה אמו. אמנם ברור שהטוב ביותר הוא שיהיו לאדם הורים ויכבדם כראוי. ואשרי מי שזכה לכבד את הוריו, והיתום מפסיד את המצווה החשובה הזו. אלא שרבי יוחנן מצא צד חיובי ביתמות, שהוא ניצל מלהיכשל במצוות כיבוד הורים.

יט - מי שנטרפה דעת הוריו
אחת השאלות העצובות ביחס לכיבוד הורים היא, מה יעשה אדם שדעת הוריו נשתבשה עליהם, כיצד ינהג עימם?
תשובה: אף על פי שנטרפה דעתם, לא יבזה אותם, וישתדל לנהוג עמם באהבה ובכבוד כפי דעתם, עד שירוחם עליהם מן השמיים. ואם השתגעו הרבה, עד שהוא בתור בן אינו מסוגל יותר לראותם במצב כזה, ובכל עת שהוא נפגש עמם מגיע לכעס ומריבה. אם ההורים יכולים להסתדר לבד, עדיף שיניחם ויעבור למקום אחר, ויבקש מאחרים לנהוג בהם כראוי.
דוגמה לכך מובאת בתלמוד (קידושין לא, ב). לרבי אסי היתה אמא זקנה שדעתה השתבשה. ביקשה ממנו שיקנה לה תכשיטים, וקנה. לאחר מכן רצתה להתחתן, ובכל עת היתה מפצירה בו שידאג לה לשידוך. אך הואיל ולא ניתן היה למצוא חתן לאשה זקנה עם דעה משובשת כשלה, היה רבי אסי עונה לה תמיד שהוא ישתדל לעיין בדבר. אולם כשאמו החלה לתבוע ממנו חתן שהוא בדיוק כמותו, צעיר, מוכשר ויפה, לא יכול היה רבי אסי לעמוד בכך, ועזב את מקומה.
וכל זה כמובן בתנאי שההורים יכולים לדאוג לעצמם. כלומר מסוגלים לקנות אוכל, להכינו, לכבס וכיוצא בזה, רק שדעתם משובשת, ובכל פעם שרואים את הבן, תובעים ממנו כל מיני דברים משונים שדעת הבן אינה סובלתם. אבל [אם ההורים נחלשו כל כך, בדעתם או בגופם, עד שאינם יכולים להסתדר ולהתקיים בכוחות עצמם, אסור לבן לעוזבם. אלא אם מצבו הכספי מאפשר, ישכור למענם אדם אחר שיטפל בהם, או שיסדר להם מקום במוסד סיעודי. אך אם אין מוסד שיכול לקבלם, וגם אין לו אמצעים כספיים כדי לשכור להם מטפל, עליו להישאר ולטפל בהוריו, תוך השתדלות מירבית לנהוג עמם בנועם ובנחת (שו"ע יו"ד רמ, י. ט"ז סקי"ד, ערוך השולחן רמ, לב).]