האם זכייתה של מכבי ת"א בגביע אירופה היא קידוש ה'?

שלום דורון, אנו מצרפים תשובה שכתב הרב שלמה אבינר בנושא:
לצערינו זה הבל. לספורט אליטיסטי תחרותי אין ערך. לספורט אישי למען חיזוק הגוף יש ערך מסויים כדברי הרמב"ם, שבריאות הגוף היא מדרכי עבודת ה' שכן לאדם חלש וחולה קשה לעבוד את בוראו (הלכות דעות ד א ), וכן יש לפעמים צורך להינפש ולהתאוורר (עיין "שמונה פרקים" פרק ה). אך אין ערך בכך שקבוצה קטנה של אנשים משחקת בכדור בעוד מאה אלף אנשים צופים בהם באורח פסיבי. תופעה זו מתקרבת להגדרה ההלכתית של "מושב ליצים" (עבודה זרה יח ב), כלומר, אירגון פעילות חסרת ערך ותוכן. ודאי שאיננו מלאכי השרת ולפעמים מזדמן לנו לעסוק בדבר ריק מתוכן. אבל אירגון פעילות ריקנית בהיקף רחב ובשיטתיות, זה נקרא "מושב ליצים". כבר מימי חז"ל היו קיימות אותם אולימפיאדות של יוונים או של רומאים. חז"ל לא גילו התלהבות להשתתף בהם, ויתרה מזאת, כתבו: "כל ההולך לאיצטאדנין (אצטדיון) ולכרקום (קרקס) וראה שם את הנחשים ואת החברים בוקיון ומוקיון ולוליון בלורין וסלגורין הרי זה מושב ליצים" (עבודה זרה יח ב). יש גם בעיות נלוות, כגון חילול שבת רבתי, רחמנא ליצלן, שכרוך באופן כללי באותה מערכת של ספורט תחרותי וכן אלימות נלוות באופן כרוני במגרש, על ידי הסתת אוהדי הקבוצות. אין זה דבר חריג אלא מקובל - השמצות ואינטריגות - מה שמאוד רחוק מן הרוח הספורטיבית האמיתית. לפעמים, בספורט התחרותי הכבד, מאבדים את הרוח הספורטיבית, הנצחון הופך לעיקר ולוקחים ללב באופן חולני כל תבוסה. אם אדם עוסק מעט בספורט עם חבריו, לפעמים מנצח ולפעמים מפסיד, ומקבל זאת ברוח טובה - מה טוב. מעשה ובתחרות ריצה, אחד האצנים נפל ונפצע. חבירו עצר לידו וטיפל בו, ובגלל עיקוב זה הפסיד בתחרות - הרי זה רוח ספורטיבית אמיתית! עוד מעשה באצן שהגיע ראשון והתחיל לרקוד מרוב שמחה. פתאום הודיע הרמקול שחבירו הגיע ראשון והוא אחריו בעשירית שניה. כמובן, כאשר שמע את ההודעה ברמקול, התאכזב לרגע, אך לא הפסיק לרקוד אלא המשיך ריקודו מסביב לחבירו. זו רוח ספורטיבית אמיתית! לפעמים בספורט התחרותי הכבד, מאבדים את הרוח הספורטיבית. הנצחון נהפך לעיקר ולוקחים ללב באופן חולני כל תבוסה. עצם הספורט הופך למשני והניצחון הופך לעיקר. זה חילול ה' , שעם חכם ונבון עוסק בהבלים כאלה ובהרחבה. יש לחולל תמורה ולהמיר את הספורט האליטיסטי ובספורט אישי. לצערינו, אין אנשים עוסקים די בפעילות גופנית ואין זה בריא. כמובן, ההתלהבות הלאומית על הנצחון היא דבר מלבב, מעצם היותה לאומית, אך גם אותה יש להמיר בנושאים בעלי ערך עצמי. ההתלהבות מחסד ומתגלית מדעית המועילה לאנושות, וכמובן מקיום הצבא והמדינה - במקום התלהבות מדבר חסר ערך ואפילו ערך שלילי במקצת. הגדר של קידוש ה' הוא דבר טוב במידה גדולה מאוד. יש דברים טובים רגילים אך אינם דווקא קידוש ה'. דבר טוב היוצא מגדר הרגיל הוא קידוש ה'. אך קודם חייב להיות טוב. במשחקי כדור - האם יש מצוה, חסד,אור, קדושה, טהרה?! במסירות נפש למען ה', התורה והארץ - יש משום קידוש ה'. אם אנו מנצחים מדינה זרה במוסריותנו, זהו קידוש ה'. אם באים נגדנו במלחמה לאבד להרוג ולהשמיד אנשים נשים וטף, ואנו מקיימים את המצוה הגדולה להציל את העם והארץ ומכים בהם - זה קידוש ה'. אבל אנשים מבוגרים הרצים אחר כדור, איפה כאן קידוש ה'? מובן מאליו שילדים קטנים זקוקים למשחק ויש לו תפקיד בבניין אישיותם, אבל אנשים מבוגרים?! נכון שיש אנשים מבוגרים הנעולים על ענייני ספורט והוא רוח אפם, לא ניקח מקל להכות על קדקדם כדי שיעסקו בדברים טובים ומועילים, אך לא בזה תפארתנו. תפארתנו באדם שעשה חסד, בחייל אמיץ שלחם, באדם שספג עלבון ושתק וכן הלאה. נזכה להרבות קידוש ה' שכזה.
(התשובה התפרסמה בעלון "באהבה ובאמונה")