האם המטרה מקדשת את האמצעים?

לפני הכל חיפשתי את מקור המושג "המטרה מקדשת את האמצעים" ולא מצאתי לזה שום מקור יהודי. לפי הרגשתי גם לא אמצא. אדרבא, מה שמצאתי הוא ההיפך מזה: "אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך"(שבת ד').
בוודאי זה דבר גדול ועצום לעשות חסד ובפרט חסד של קירוב רחוקים לתורה ומצוות ובוודאי לא רק רבינו מדבר על זה אלא כל הצדיקים. אבל לפני שאני מציל אחרים אני צריך להציל את עצמי. ועיקר עבודת השם של האדם היא לתקן את עצמו. אם זכה ויש בידו גם לעזור לאחרים בלי לפגוע בעצמו, מה טוב, אבל אם זה פוגע ביהדותו, בקדושתו ואפילו בשמחתו, בכלל לא ברור שזה מותר ואולי אפילו אסור. צריך לזכור גם שיש מושג של "יצר הרע המתלבש במצוות", וזה יותר נוח ויותר "מצטלם טוב" לעשות חסד עם הזולת במקום לעשות מה שהקדוש ברוך הוא רוצה ממני. וכמה פעמים מצאנו רבים וטובים שעושים חסד מחוץ לבית וזה בא על חשבון בני הבית או על חשבון מה שנדרש מהם באופן אישי.

גם אם נמצא היתר הלכתי דחוק לפעילות מעורבת של בנים ובנות. קרבה וקשר בין בנים לבנות מוביל, אם נרצה ואם לא, לחציית קווים אדומים של קדושה וצניעות וההפסד גדול הרבה מן הרווח.

והנה את בעצמך עונה לעצמך תוך כדי דברייך: "אני הרבה פעמים מרגישה שהיותי בסניף מוריד אותי לפעמים במדרגה הרוחנית שלי". אמנם "האדם עץ השדה" וצריך לתת מפירותיו החוצה וחסד ונתינה זה דבר גדול ועצום, אבל גם עץ שלוש שנים הוא ערלה ואסור לקחת פירות עד שהעץ יתחזק וישריש. ואם תחזקי את עצמך במידה מספקת שעסק הקירוב לא יזיק לך, בוודאי תוכלי בסופו של דבר לתת מעצמך הרבה יותר עומק להרבה יותר נשמות ולאורך זמן.

חשוב גם להיות תמיד קשור למי שמשפיע עלייך ולקבל השראה, קדושה ודעת. נתינה בלי קבלה יכולה בקלות לגרום לקירור וכיבוי לנותן. "מִי שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל הַחֲמִימוּת מִמִּי שֶׁלְּמַעְלָה, אַף שֶׁמֵּבִיא חֲמִימוּת לְאַחֵר, הוּא רַק לְפִי שָׁעָה, וְהוּא עַצְמוֹ מִתְקָרֵר. כְּמוֹ הַבַּרְזֶל הַמְלֻבָּן שֶׁמַּשְׁלִיכִין לַמַּיִם, שֶׁהַבַּרְזֶל עַצְמוֹ מִתְקָרֵר וְגַם הַמַּיִם שֶׁנִּתְחַמֵּם הוּא רַק לְפִי שָׁעָה"! (ליקוטי מוהר"ן קנ"ו)

בהצלחה רבה
ארז