האישה וההלכה בבית

שלום וברכה!

בשאלתך עירבבת תחומים ועשית סלט שלם. לכן אנסה לעשות קצת סדר תוך כדי מענה על הדוגמאות שהבאת.

אין כזה מושג "גבר לוקח האחריות ההלכתית בבית", אלא יש דברים מסויימים שאותם מבצע רק גבר ורק הוא יכול לעשותם ויש דברים שגם אישה רשאית לבצע ולעשותם בין אם זה בנוסף לגבר ובין אם זה במקום הגבר.
נפתח בענין האחריות ההלכתית כפשוטה - חינוך לדרך ההלכתית, דאגה לקיום ההלכה בבית. בזה דווקא רוב הנטל נופל על האישה - היא ה"פוסקת" בעניני הכשרות והמטבח, בעניני טהרת המשפחה ובעוד תחומים הקשורים להנהגות הבית, כי היא זו שמצויה יותר מהגבר בהלכות הללו מעצם עיסוקה בנושאים הנ"ל ולימודיה מאמה. נאמר: "לא תטוש תורת אמך", כלומר אדם חייב ללכת ע"פ הלכות והנהגות שלמד בבית ההורים ובעיקר מאמא האחראית על החינוך להלכה מעשית.

עכשיו נעבור לפירוט הדברים שהזכרת.

תחילה לענין המנהג והמסורת. כפי שמבואר במסכת נדרים במספר מקומות ענין של המסורת והמנהגים נחשבים לנדרי אבות ואדם מחוייב אליהם. בנוסף לכך מבואר בפרק העשירי ופרק האחת עשר של מסכת נדרים (זה הנושא של הפרקים הנ"ל) שנדרי אישה תלויים בהסכמת הבעל או אב במקרה של נערה עד גיל 12,5 והם יכולים להפר אותם מכיוון שקיום התוקף של נדרי אישה תלויה בדעת הבעל/האב. לא נכנס לפרטי פרטים, הרי כפי שהסברתי מדובר על נושא שנידון על גבי שני פרקים של גמרא, ונסתפק רק ברובד הכללי. ע"פ המבואר בפרקים הנ"ל לא ייתכן שנדר עראי כ"כ יקבל איזה שהוא תוקף. לכן נדרי אבות עוברים דרך המקור שלנדריו יש תוקף איתן, קרי האבות.
בנוסף לכך אדם מחוייב לנהוג מנהג המקום שבו הוא משתקע. לכן אדם העובר ממקום אחד למקום אחר כדי לגור ולהשתקע חייב לשנות את מנהגיו ע"פ המנהג של מקום החדש. כהערה אגבית אדם עם שם משפחה אשכנזי לעולם לט יהיה אשכנזי ע"פ המוצא. למה זה? התשובה לכך היא - מדובר באשכנזים שעברו למידות ערב והשתקעו שם וקיבלו עליהם מנהגי עדות המזרח ע"פ הדין של עובר ממקום למקום. אישה נחשבת כעוברת להשתקע בבית בעלה, לכן היא מחוייבת לקבל על עצמה מנהגי ומסורת של הבעל. ניתן לשאול למה לא נאמר שהגבר עובר להשתקע אצל אישה במיחד כשהוא עובר לגור בדירה שלה (לדוגמה)? התשובה לכך מצויה בדיני נחלות. ע"פ התורה הנחלות מתחלקות לבית אבות ואישה אינה מקבלת נחלה, אלא עוברת לנחלתו של בעלה. מכאן לא הגבר הוא זה שעובר, אלא האישה עוברת תמיד ע"פ דין תורה במיוחד כל רכוש של האישה לאחר הנישואין נהפך לרכושו של הבעל, כפי שמבואר במסכת כתובות. ברם כאשר אישה מתגרשת מבעלה היא לורחת את כל הרכוש שהכניסה מבית אביה איתה. אגב בגלל ההלכה של בעלות הבעל על רכושה של האישה בזמן הנישואין הוא זה שנחשב לבעל הבית תמיד ולכן הוא זה שמברך על בדיקת וביעור חמץ. ברם במקרה שהאישה היא בעלת הבית ואין לה בעל והיא בוגרת (מעל גיל 12,5) היא זו שמברכת.
כך גם לגבי נוסח התפילה כי זה חלק מהמסורת.

לגבי קידוש, ברכות וכו´. כאשר חיובה של האישה שווה לחיובו של הגבר גם היא יכולה לברך ולהוציא את הגבר ידי חובתו. כך לגבי קידוש (לפחות של הלילה) אישה מחוייבת בו בדיוק כמו שהגבר מחוייב בו (ע"פ הגמ´ במסכת שבועות דף כא ע"ב) ולפעמים אפילו יותר (כאשר הבעל התפלל ערבית והאישה לא) ולכן באופן עיקרוני יכולה לקדש ולהוציא בעלה ידי חובתו, אך נהגו ישראל שראש המשפחה עושה זאת וע"פ התורה ראש המשפחה הוא הגבר. אך בברכת "לישב בסוכה" למשל אישה לא יכולה להוציא גבר מכיוון שנשים פטורות ממצוות סוכה ולכן הגבר הוא זה שמברך.

לגבי ברכת הילדים. למדנו מאבות שיש ענין סגולי דווקא בברכת האב. ברם אין זה אומר שאישה אינה רשאית לברך את ילדיה. לכן אישה הרוצה לברך ילדיה מברכת גם לאחר ברכת האב.

לגבי נרות חנוכה. אצל אשכנזים דווקא נהוג שכל בני הבית וגם נשים מדליקות ומברכות. אצל ספרדים אף אחד לא מדליק מלבד בעל הבית. הדבר נובע ממחלוקת מהי חובת הנר בחנוכה ופסיקותיהם של שולחן ערוך ורמ"א בענין.

לגבי בידקת וביעור חמץ. לגבי הברכה כבר הסברתי למעלה, לכן כאן אתייחס רק לענין בידקה ע"י אישה כמסייעת, הרי הבעל מחוייב לבדוק בכל מקרה כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה.
בבדיקה הדין תלוי בנאמנותון של הבודק. הגמ´ בפסחים דף ד ע"ב מבארת שנשים וקטנים נאמנים על הבדיקה וכך פסק הרמב"ם ורוב הראשונים. אך בירושלמי משמע שנשים אינן יכולות לבדוק הואיל ועצלניות הן. וכך פסק הכל בו.
באחרונים מובא שלכתחילה נשים לא יבדקו מתוך חחש לדברי הירושלמי. אך כבר כתב ערוך השולחן שבזמנינו נשים חרוצות מאד ומדקדקות בבקידה הרבה יותר מגברים. דבריו מאד אמיתיים לאור המצב בימינו, לכן נשים יכולות לסייע בבדיקה בלי כל חשש.

אני מקווה שאת הפרנציפ הבנת ואין יותר צורך להכנס לפירוט של כל דין ודין, ולאחר ביאור הדברים את מבינה שהכל תלוי בדין או בהלכה ספציפיים ולא במשהו כללי.

חג כשר ושמח,

חיים בריסק