ד"ת על השבת

שלום לך
יש דמיון מסוים בין החורף והשבת בכך ששניהם מבטאים עצירה בשיגרת החיים (שנת חורף) לצורך אגירת כוחות למשך ימי הקיץ = ימי החול, כך גם הלילות והשבתות נותנים לנו את האפשרות לעצור את מרוצת החיים לחדש את כוחותינו הרוחניים והנפשיים מתוך התקשרות ליסודות האמונה - כפי שאנו מזכירים בקידוש זכר למעשה בראשית וליציאת מצרים ומתוך כך אנו ניגשים ביתר עוז לעסוק ולבנות את חיי החול

כפי שסיכם הרב אליעזר מלמד בספרו פניני הלכה שבת

"ששת ימי החול ושבת הינם קשורים זה בזה, שכשם שיש באדם גוף ונשמה, כן לשבוע יש גוף ונשמה. שבת היא הנשמה וימי החול הם הגוף. וכשם שהאדם השלם הוא אדם שנשמתו וגופו פועלים יחד בהרמוניה, כאשר הגוף מקבל השראה רוחנית מהנשמה, ונותן לנשמה יכולת לבוא לידי ביטוי. כן השבוע השלם הוא שבוע שבו הקשר בין השבת לימי החול הוא קשר הדוק. בימי החול אנו מכינים את כל צרכי השבת מבחינה גשמית, כלומר מכינים את מאכלי השבת ואת בגדי השבת, ואילו מהשבת אנו שואבים כוחות רוחניים למשך כל ששת ימי החול.

שתי מצוות יסודיות בונות את השבת, 'זכור' ו'שמור'. מצוות עשה ומצוות לא תעשה. מצוות 'שמור' עניינה להימנע מכל מלאכת מחשבת (מלאכה שיש בה יצירה). בששת ימי המעשה מוטל על האדם לדאוג לצרכיו ולישובו של עולם, ומירב כישוריו ומירצו מופנים למלאכת שדהו ותיקון ביתו, להכנת מאכליו ובגדיו, ולכל מעשה יצירתי. ועד כמה שאדם אוהב את מלאכתו, מכל מקום יש בה שיעבוד. הצרכים השוטפים לוכדים את האדם בכבלי העולם הזה. בשבת נצטוונו לשבות מכל מלאכה ולנוח. על ידי השביתה אנו מתרוממים מעל טרדות הזמן וצרכי המקום, אל עולם של חירות ומנוחה, עולם שבו הנשמה יכולה לבוא לידי ביטוי - מעין עולם הבא. על ידי מצוות 'שמור' נוצר חלל פנוי בנפש, ואותו נצטוונו למלא בתוכן החיובי של מצוות 'זכור', שעניינה לזכור את קדושת השבת ולהתקשר אל יסודות האמונה, שלעיתים נשכחים מאיתנו במשך ששת ימי המעשה.

היסוד הראשון שאנו זוכרים בשבת הוא בריאת העולם, והיסוד השני הוא יציאת מצרים. יש אנשים המודים כי ה' ברא את העולם אך כופרים בכך שגם אחר הבריאה הקב"ה ממשיך להחיות את העולם ולהשגיח עליו ולהנהיגו. על ידי מצוות 'זכור' אנו מתקשרים לאמונה בבריאה ובהשגחה האלוקית שהתגלתה ביציאת מצרים ובבחירת ישראל.

שני יסודות אלו מוזכרים בשני הנוסחים של מצוות שבת שבעשרת הדיברות. בפרשת יתרו מצוות שבת פותחת במילה "זכור" ובה מודגש היסוד של בריאת העולם, שנאמר (שמות כ, פסוקים ז, י): "זכור את יום השבת לקדשו... כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו". בנוסח המוזכר בעשרת הדיברות שבפרשת ואתחנן הדגש הוא על "שמור", ושם מוזכר היסוד של זכירת יציאת מצרים, שנאמר (דברים ה, פסוקים יא, יד): "שמור את יום השבת לקדשו... וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת". אכן יש קשר בין שמירת השבת ויציאת מצרים, בשניהם מתגלה הנשמה האלוקית, ומתוך כך אנו יוצאים לחירות, משעבוד מצרים ומהשיעבוד למלאכה.


נאמר בנביא (ישעיה נח, יג): "וקראת לשבת עונג", מכאן שמצווה לענג את השבת. ואמרו חז"ל במסכת שבת (קיח, קיט, א) שכל המענג את השבת זוכה לדברים גדולים: נותנים לו נחלה ללא מיצרים, וממלאים משאלות ליבו, וניצול מחבלי משיח וממלחמת גוג ומגוג ומדינה של גיהנום, ואף זוכה לעשירות. והטעם לזה הוא משום שהחיים והברכה תלויים בקשר שבין עולם החומר לעולם הרוח, כשעולם החומר קשור לעולם שמעליו, הרי הוא מתחייה ומתברך משורשו, וכשהוא מתרחק משורש חיותו, מהאמונה וערכי הרוח, מתמעטים חייו והרי הוא הולך ומתנוון והקללה רודפתו. אדם חי הוא אדם שנשמתו שוכנת בגופו, ובעת המוות הנשמה נפרדת מהגוף. עניינה המיוחד של השבת שיש בה תוספת קדושה שמתגלה ברוח ובחומר, בתורה ותפילה וגם בסעודות השבת. על ידי כך נוצר איחוד גדול בין הרוח לחומר, והברכה שופעת לעולם. לפיכך אמרו חכמים שהמענג את השבת כראוי זוכה לברכות רבות וניצול מן הפורענות.

וכיצד יענג את השבת? על ידי מאכלים טובים ומשובחים, שנפשו מתענגת בהם, כל אדם כפי יכולתו וכפי רגילותו במשך השבוע. כלומר אין צורך לקנות לכבוד השבת את המאכלים היקרים ביותר שקיימים בשוק, אלא צריך לקנות מאכלים יותר טובים מהמאכלים שרגיל לאכול בימי החול. אולי אפשר לומר שמחיר המאכלים של שבת ראוי שיהיה כפול ממחיר המאכלים של יום חול, כל משפחה לפי מנהגה.


מצד אחד אנו מתייחסים אל השבת כסיום השבוע, שבכל ימי החול אנו מתכוננים לקראת השיא שהוא שבת, ומצד שני השבת היא גם ההתחלה של השבוע הבא, ומשבת אנו שואבים כוחות רוחניים לכל משך השבוע הבא, שבעזרתם נוכל להגשים את הערכים הרוחניים שקלטנו בשבת בתוך עולם המעשה. וכך חייו של היהודי אינם רצף אחיד שהולך ונשחק, הולך ומאבד גובה, אלא להפך, התעלות מתמדת. וכדי שהכוחות המעשיים לא ישחקו, באה השבת ונותנת מנוחה וכוחות חדשים למשך כל השבוע הבא. וזהו שאמרו חז"ל במסכת שבת (י, ב): אמר הקב"ה למשה: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם".

כדי להדגיש את מרכזיותה של השבת, צוותה אותנו התורה: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ח), ופרש הרמב"ן (שם), שכוונת המצווה היא, שלא רק בשבת נזכור את השבת על ידי הקידוש והתפילות, אלא אף בכל ימות השבוע נזכור את יום השבת לקדשו, ונתכונן לשבת הבאה, ונכין את צרכיה. וכן כשהלוויים היו אומרים בבית המקדש שיר של יום, היו אומרים: "היום יום ראשון בשבת", "שני בשבת", כלומר אין ימות החול ימים בפני עצמם, אלא הם יונקים את משמעותם וערכם מיום השבת, ולכן אומרים: "היום יום שלישי בשבת" וכדומה. אכן עובדה היא שבשפה העברית שהיא לשון הקודש, מונים את כל ימות השבוע כפי יחסם לשבת, ראשון שני וכו', מה שאין כן באנגלית, צרפתית ושפות נוספות, שלכל יום שם בפני עצמו, ללא שום זיקה לשבת

אנו יודעים שבכל ענייני התורה הלילה קודם ליום, שנאמר בפרשת הבריאה: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", כלומר היממה מתחילה בלילה, וכן לגבי שבת, היממה השביעית מתחילה בלילה. אגב, בתפיסת עולם יהודית זו מקופל רעיון גדול, הלילה והחושך קודמים ליום ולאור. תחילה עולות השאלות והתהיות והאדם נמצא במצב של חושך ואי ודאות, ומתוך כך מתבהרות לו התשובות והאור זורח עליו. גם המבט שלנו על ההיסטוריה הוא כזה. תחילה השתעבדנו לפרעה במצרים, ומתוך כך יצאנו לחרות, קבלנו תורה ונכנסנו לארץ. וכך תמיד בישראל, תחילה החושך והצרות, ואחר כך האור והגאולה. קודם מתמודדים עם הבעיות, ומתוך כך מתעלים ומשתלמים. אבל אצל אומות העולם, היום קודם ללילה, וכך אומה אחר אומה עולה על במת ההיסטוריה בקול תרועה רמה, מרעישה את העולם, ואח"כ מתחילות הבעיות לעלות, מתעוררים קשיים, והלילה מתקרב ובא, והאומה שוקעת ונעלמת, כך היה אצל הבבלים, הפרסים, היוונים והרומאים. סוד הנצחיות הישראלי קשור לעובדה שהלילה קודם ליום.

בהצלחה אייל משה