דתי לאומי

שלום
הבדלים בהשקפה באים לידי ביטוי גם בהלכה
1.התורה מצווה להגן על העם ולכבוש את הארץ.
2.בסוף תקופת בית המקדש חיי החברה היו מקולקלים עד כדי כך שהיה הכרח לפרק את החברה ועם ישראל התפזר בעולם עד לשלב שבו חיי האדם הפרטי תוקנו ואנו חוזרים לעבודת ה' כחברה - למשל לממש את חזון התורה בהגנת העם והארץ וכו'
3.ע"פ התורה לגלות את שם ה' בעולם - ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש (בגלום היה דגש על עוה"ב יותר מאשר על עוה"ז)
4.ע"פ הרצי"ה בן גוריון אפיקורס שגם עשה דברים טובים "פירש למרות שלא שנה" הרצל יותר מוערך שכן בא מבית מתבולל והתקרב מעצמו לבניין עם ישראל מתוך ביטול צרכיו האישיים לטובת הכלל.
5. יום העצמאות - לצאת במחולות ולהודות לה' בתפילה ולימוד

ולהלן הרחבות ומקור התשובה מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א ועיין בספר באתר ישיבה וכן בספר רביבים שםhttp://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.aspx?cat=449
בברכה
אייל משה


א - המצווה לשרת בצבא - הצלת ישראל
הצלת ישראל: נצטוונו שאם נראה אחד מבני עמנו בסכנה שנחלץ לעזרתו, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", ולשם כך צריך אדם להיות מוכן להיכנס לסיכון מסוים. קל וחומר כאשר כלל ישראל נמצא בסכנה, שחובה להיחלץ להצלת ישראל. וכבר אמרו חכמים במשנה (סנהדרין ד, ה): "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא", ואם כן השותף בקיומו של העם כולו על אחת כמה וכמה שהוא ממש מקיים עולם מלא.

וזוהי מלחמת מצווה מובהקת, וכפי שכתב הרמב"ם (הל´ מלכים ה, א): "ואי זוהי מלחמת מצווה? זו מלחמת שבעה עממים (בכיבוש הארץ), ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". ומצוות המלחמה מחייבת כל יחיד להסתכן הרבה מעבר למה שנצטוונו להסתכן לצורך הצלת יחידים מישראל. לצורך הצלת יחיד או יחידים, לכל הדעות, אין מצווה להיכנס לסכנה שרוב הסיכויים שהבא להציל ייהרג בה. אולם בעת מלחמה, כשיש הכרח לסכן יחידים כדי להציל את המערכה, צריך היחיד להיות מוכן להיכנס אף למצב שסכנתו מרובה מהצלתו. וכפי שכתב מרן הרב קוק (משפט כהן קמג) שהכלל של "וחי בהם", ממנו למדנו שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה אינו חל בעת מלחמה, מפני שהלכות הציבור שונות מהלכות היחיד, ולצורך קיום הציבור צריכים היחידים להיות מוכנים להיכנס לסכנה. וכן כתב על פי זה בשו"ת ´ציץ אליעזר´ (יג, ק), שגם הכלל של "חייך קודמים לחיי חברך" אינו חל במלחמה, "אלא כל אנשי המלחמה כאיש אחד מחויבים למסור כל אחד ואחד את נפשו בעד הצלת חייו של משנהו. וגם זה נכלל בכללי הלכות ציבור, ובגדר הנהגת המדינה ותקנתה" (הצבא כהלכה פרק טו). 1

ב - ישוב הארץ
נצטוונו לרשת את הארץ וליישבה, היינו שהארץ תהיה בריבונות של ישראל ותיושב ביהודים לכל מלא אורכה ורוחבה. ומצווה זו שקולה כנגד כל המצוות, כמבואר בספרי (ראה פרשה נג). ומצווה זו דוחה פיקוח נפש של יחידים, שכן נצטוונו לכבוש את הארץ, ולא התכוונה התורה שנסמוך על הנס, וכיוון שבכל מלחמה ישנם הרוגים, הרי שמצוות כיבוש הארץ מחייבת אותנו לסכן נפשות עבורה (מנחת חינוך תכה תרד, משפט כהן עמ´ שכז, וכמבואר לעיל ג, ד). וודאי שעלינו להילחם כדי להגן על חבלי הארץ שכבר נמצאים ברשותנו. במשך דורות לא היתה לנו יכולת להתארגן ולבנות כוח צבאי ולכן היינו אנוסים ולא יכולנו לקיים את המצווה, בחסדי ה´ אשר פקד את עמו, נתן לנו ה´ בדורות האחרונים את הכוח לקיים את המצווה 2 .

הקדמתי את יסוד הצלת עם ישראל למצוות ישוב הארץ, כפי שיואב בן צרויה, שר צבא ישראל בימי דוד המלך, בעת שגברה המלחמה, והיה צורך להתחזק מאוד כנגד האויב, הקדים את הצלת העם לישוב הארץ, ואמר: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלוֹהֵינוּ וַה´ יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו" (שמואל ב´ י, יב).

ג - מצווה כללית ואיסור הפחד

במצוות השירות בצבא מתבלט הצד הכללי שבכל יחיד מישראל. את כל המצוות אנו מקיימים כיחידים, ואמנם כל ישראל ערבים זה בזה, והכוונה העילאית בכל המצוות היא לקיימן "בשם כל ישראל", אבל המצווה היא חובת היחיד והוא מקיים אותה כיחיד. אולם במצוות השירות בצבא, היחיד מבטל במידה רבה את יחידיותו והופך להיות חלק מהכלל, וכך כולם נלחמים כאיש אחד למען כלל ישראל.

על ידי כך יכול היחיד שלא לפחד מאימת המלחמה. אם ישקול את המצווה כיחיד - יחשוש. ואכן בחיים הרגילים צריך אדם להיזהר ולחשוש מהסכנות, שעל ידי כך יוכל לקיים את המצווה לשמור את נפשו מאוד. וכך הלכה - פיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה (זולת שלוש החמורות). אולם במלחמה צריך כל יהודי להתעלות מתפישת עצמו כיחיד, ולראות את עצמו כחלק מכלל ישראל, כנציג של עם ישראל, שנועד לגלות את דבר ה´ לעולם, וכך יוכל להתגבר על הפחד הטבעי ולהילחם באומץ.

וכן כתב הרמב"ם (הל´ מלכים ז, טו):

"ומאחר שיכנס אדם בקשרי המלחמה, ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו. ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו. אלא ימחה זכרם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר (דברים כ, ג): אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו. ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר (שם ח): וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ. והרי מפורש בקבלה (ירמיהו מח, י): אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה´ רְמִיָּה וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם. וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר (שמואל א´ כה, כח-כט): כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה´ לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת ה´ אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ וגו´ וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה´ אֱלוֹהֶיךָ" 3 .

ד - מצוות הגיוס לצה"ל
ייעודו של צה"ל - להציל את ישראל מיד שונאיהם ולקיים את מצוות ישוב הארץ, בשמירת הריבונות הישראלית בארץ ישראל. לפיכך מצווה על כל אחד ואחד מישראל הנדרש לכך להתגייס לצבא. ואף שכל המתגייסים לצבא מקיימים מצווה, יש הבדל עצום בערך המצווה בין החיילים הקרביים ותומכי הלחימה הנצרכים לחרף את נפשם לבין החיילים שבעורף.

ואין ללמוד מאלה ששמרו על המחנה בחילו של דוד, שקבע דוד כי יחלקו את השלל בשווה כמו הלוחמים, שנאמר (שמואל א´ ל, כד): "כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיּוֹשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ". מפני ששם גם היושבים על הכלים, היינו השומרים על המחנה, היו חיילים קרביים. אולם היה הכרח להקצות חיילים לשמירה על המחנה ועל הציוד, ואם לא היו נותנים להם מחצית מהשלל, כיוון שההתגייסות לצבא היתה מבוססת במידה רבה על התנדבות ועל הסיכוי לקבל שלל, לא היו מסכימים למלא את תפקידם. בנוסף לכך, אף הם היו בסכנה, מפני, שבעבר העורף היה קרוב יותר לחזית, וחילות האויב היו מנסים תמיד לתקוף את המחנה, כדי להרוס את תשתיות המלחמה ולהכריע את הקרב. ולכן תפקידם של השומרים על המחנה היה חשוב ומסוכן.

אבל רוב החיילים העורפיים בימינו, כמעט שאינם נוטלים חלק במלחמה, ולכן מעלת מצוותם נמוכה בהרבה ממעלת המשרתים בחילות הקרביים. והכלל לגבי החיילים שמשרתים בעורף הוא, שככל שהחייל תורם יותר לביטחון ישראל, כך מעלת מצוותו גדולה יותר, ויש מהם שתרומתם עצומה.

אולם אפשר ללמוד לימינו מקביעתו של דוד המלך, שאין לחלק ולקבוע מדרגות בין החיילים הקרביים לחילותיהם ויחידותיהם, שכולם שווים בחשיבותם, וכולם יחד נצרכים למלחמה, ויחדיו יחלקו בכבוד לוחמי ישראל. אמנם מי שבפועל נקרא יותר לחרף את נפשו למען כלל ישראל, זוכה למעלה גדולה יותר של מסירות נפש, ולפי גודל ההשקעה גודל השכר (אבות ה, כג). 4

כבר בגיוס ובאימונים מקיימים החיילים את המצווה. כי מזה שאויבינו יודעים שיש לעם ישראל צבא חזק, הם נרתעים מללחום בנו, נמצא שעצם הגיוס והאימונים מועילים לביטחון ישראל ולקיום מצוות ישוב הארץ. ופעמים שההרתעה אינה מספיקה, ויש צורך לצאת לקרב, ואז המצווה נעשית חשובה לאין ערוך, וכל חייל צריך להיות מוכן לסכן את נפשו כפי הנדרש.

ואף שלרבים יש תלונות צודקות, על מפקדים שונים ועל המדיניות הביטחונית, אין זה משנה את המצווה להתגייס לצבא. מפני שאחרי כל הביקורות, בלא צה"ל היו אויבינו קמים עלינו לכלותינו. יתר על כן, אפשר לומר שמעולם לא היה לעם ישראל צבא מושלם, בלא שום תקלות מבצעיות ופגמים מוסריים. פעמים שהיו לצבא יותר תקלות ופעמים פחות. ואע"פ כן המצווה להילחם למען העם והארץ היתה שרירה וקיימת. וכשלא הצלחנו לקיים את המצווה הגדולה הזו, באו עלינו צרות נוראות. על כן, כאשר יש ביקורת על צה"ל, צריך לאומרה, כדי לשפר את המצב ולתקנו, אבל כל הביקורות אינן מבטלות את המצווה העקרונית להתגייס לצבא.

- האם לומדי תורה מצווים להתגייס
מצוות תלמוד תורה אינה דוחה את מצוות הגיוס לצבא כדי להציל את ישראל מיד צריהם. אמרו חז"ל (סוטה מד, ב), שכל אלו שנזכרו שחוזרים מהמלחמה, כגון מי שבנה בית ולא חנכו, או נטע כרם ולא חיללו, או ארס אשה ולא לקחה, הכוונה רק במלחמת רשות. אבל במלחמת מצווה, והכוונה למלחמה של הצלת ישראל מיד צר - "הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". וכן פסק הרמב"ם (הל´ מלכים ז, ד).

וכן מצינו שתלמידיהם של יהושע בן נון ודוד המלך, היו יוצאים למלחמה ולא חששו לביטול תורה. ומה שהוכיח המלאך את יהושע על ביטול תורה (מגילה ג, א), הוא על כך שבלילה, בעת שלא עסקו בצרכי המלחמה - התבטלו מתורה. אבל על שעת האימונים והמלחמה לא הוכיחו. ואמנם מסופר שכאשר עמשא היה צריך לגייס חיילים, הגיע לחכמים, וכיוון שמצאם עוסקים בתורה, על פי ההלכה לא יכל לגייסם (סנהדרין מט, א). אלא ששם היה מדובר במלחמת רשות, שאינה דוחה תלמוד תורה. אבל כשיש צורך לגייס לומדי תורה למלחמת מצווה, להציל ישראל מיד צר, חובה לבטל תורה. ומה שאמרו (ב"ב ח, א) שחכמים אינם צריכים שמירה, הכוונה בדבר שאין בו ספק נפשות, אלא שמירה שעיקר כוונתה היתה למניעת גנבות. אבל כאשר צריכים להגן על ישראל, הרי יש מצווה להציל, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" ובפיקוח נפש מצווה בגדולים תחילה (מ"ב שכח, לד). ואף שאמרו (מגילה טז, ב): "גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות", הכוונה שערכה גדול יותר, אבל מצד החיוב, כאשר יש מצווה שאין בידי אחרים לקיימה, הרי כל מצווה דוחה את מצוות תלמוד תורה, ועל אחת כמה וכמה מצוות הצלת ישראל מיד צר.

אמנם, לגבי יחידים המסוגלים להתעלות בתורה למען כלל ישראל, הורה מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שכל זמן שאין הצבא מוכרח לגייסם, מוטב שיידחו את הגיוס, ויתעלו בלימוד התורה, וילמדו על מנת ללמד תורה לרבים, ועל ידי כך יתרמו תרומה מכרעת לחיזוק התודעה הישראלית, לביטחון ישראל ולישוב הארץ. ובתנאי שיעשו זאת תוך כבוד גדול לחיילים המקיימים בגופם מצוות הצלת ישראל וישוב הארץ, מפני שרק באופן זה אכן יוכלו לתרום לרוממות רוחם וגבורתם של כלל ישראל. 5

ו - מצוות הצניעות בצבא
פרשייה שלמה ישנה בתורה על אופיו של מחנה ישראל, שצריך להיות קדוש וטהור, וזה לשונה (דברים כג, י-טו):

"כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע. כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ. וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. כִּי ה´ אֱלוֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ".

ככלל, הדרכת התורה למחנה, להישמר "מִכֹּל דָּבָר רָע", היינו מכל העבירות שבתורה, ובכללן העבירות שנחשבות רעות במיוחד, כמו עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (ספרי שם). ומזה שאמרה התורה "דָּבָר רָע", למדנו שיש להיזהר במיוחד מעבירות של דיבור. ואמרו חכמים שהכוונה לרמוז לאיסור קללת ה´ ולאיסור לשון הרע (ספרי שם). וכבר אמרו חז"ל (ערכין טו, ב): "כל המספר לשון הרע - מגדיל עוונות כנגד שלש עבירות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים".

אולם באופן מפורט הדגישה התורה להישמר במחנה בענייני צניעות, שזו הכוונה המפורטת של "דָּבָר רָע", שאפילו מהרהורי עבירה צריכים להישמר במחנה, וכפי שמובא בתלמוד (ע"ז כ, ב): "תנו רבנן: ונשמרת מכל דבר רע - שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה". וכן משמע מסוף הפרשייה, שעיקר הכוונה להזהיר מהרהורים של ערווה, שנאמר: "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". ובכלל זה להיזהר מניבול פה וליצנות, שאיסורים אלה קשורים הן לדיבור והן לענייני ערווה. ומדברי חז"ל למדנו, שדיבורים גסים וליצנות עלולים לגרום לנפילת נפשות מישראל (ע´ תנחומא כי תצא ג).

כמה טעמים נאמרו לציווי מיוחד זה, וכולם דברי אלקים חיים. הטעם שנזכר בתורה הוא "כִּי ה´ אֱלוֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ", שישראל הם בניו של הקב"ה, והחיילים היוצאים להילחם למען ישראל חביבים לפניו, ועל כן הוא משרה את שכינתו ביניהם כדי "לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ". הרי שהמחנה קדוש כעין קדושת המקדש, והחיילים צריכים להתקדש כעין הכהנים הנכנסים לעבודת הקודש. אבל אם יראה במחנה ערוות דבר, יסלק שכינתו מעמנו. והוסיף רש"י ופירש על פי חז"ל, שדווקא החיילים זקוקים ליותר סייעתא דשמייא, שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, ועל כן עליהם להיזהר יותר מכל דבר רע.

והרמב"ן פרש, שידועים מנהגי החיילים במחנות שפרוצים בכל האיסורים. כפי הנראה החיילים שנמצאים בלחץ נפשי של אימונים קשים וסכנות, רוצים להשתחרר מהלחץ, והדרך הקלה לכך, על ידי קלות ראש, ניבול פה ועיסוק בענייני עריות. בנוסף לכך, הצורך להילחם תוך סיכון נפשות פורץ את המסגרות, פתאום דבר נורא כהרג אנשים נעשה מותר. פתאום החייל מגלה בתוכו כוחות נפשיים ועוצמות שלא הכיר, ואם לא יזהר לגדור את עצמו, כוחות החיים הללו יכולים לנטות לכיוונים שליליים. ועל כן באה התורה להזהיר את החיילים, שיישמרו מכל דבר רע.

לבד מזאת, כאשר אדם נמצא עם משפחתו, הוא גודר את עצמו יותר מענייני עריות ופריצות, וכשהוא פורש לצבא, כל הסדרים הרגילים נפרצים, והחשש לפריצת הגדרים גובר. בנוסף לכך, יש חשש שיהיו חיילים, שמרוב עיסוקם בענייני הצבא, באימונים, שמירות ופעולות למען העם והארץ, יבואו לזלזל במצוות פרטיות, כמו שמירת הפה והמחשבה מהרהורי עבירה. ועל כן באה התורה לומר לנו כי מחנה ישראל צריך להיות קדוש, ודווקא בזכות קדושתו ננצח במלחמות. וגם אחר המלחמה החיילים צריכים לבנות את משפחתם, ואם יפגעו בצניעותם וקדושתם, יגרמו לעצמם נזק נפשי, ולא יוכלו לאהוב בשלמות את בת זוגם. שהצניעות והקדושה היא היסוד לבניית האהבה במשפחה.

נמצא אם כן שהכלל הוא, שבצבא צריך להיזהר במיוחד מאיסורי עריות, ניבול פה, והרהורי עבירה.

ז - דברים שבקדושה במחנה
בנוסף לערך הצניעות, שצריכים להקפיד עליו במחנה, למדנו מפרשיית המחנה, שצריך לשמור על נקיון המחנה, שיהיה נקי מצואה. ועל כן צוותה התורה שהנצרך להתפנות, יצא אל מחוץ למחנה ויתפנה, ואח"כ יכסה את צואתו. וכפי שנאמר (דברים כג יג-טו):

"וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ. וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. כִּי ה´ אֱלוֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ".
שכל זמן שיש צואה במחנה, אסור לומר במחנה דברים שבקדושה, וה´ המתהלך בקרב מחנה ישראל עלול לסלק את שכינתו מהמחנה. הרי שבנוסף לשמירה בענייני צניעות, צריכים להקפיד לעסוק במחנה בדברים שבקדושה: לקיים את התפילות, לברך את כל הברכות וללמוד כמידת האפשר. שכן כל מגמת ציווי התורה לשמור על נקיות המחנה נועד כדי שיוכלו לומר בו דברים שבקדושה.

אמרו חז"ל (מגילה ג, א) שמלאך ה´ שהתגלה אל יהושע, נזף בו על שבלילה, בעת שלא עסקו בהכנות למלחמה, בטלו מלימוד תורה. ואכן אח"כ בלילה שלפני מלחמת העי, למד יהושע תורה, שנאמר (יהושע ח, ט): "וַיָּלֶן יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעָם", (ושם ח, יג): "וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעֵמֶק", ואמרו חז"ל (מגילה ג, ב): "מלמד שלן בעומקה של הלכה".

ואמנם לא כל חייל מסוגל להגיע לרמתו של יהושע בן נון ולעסוק בעומקה של הלכה בלילה שלפני הקרב. וגם בזמן האימונים לא קל ללמוד בשקידה. מכל מקום צריך כל חייל להקפיד על קיום התפילות ולהשתדל ללמוד תורה כפי כוחו, ולכל הפחות מספר דקות בכל יום, לבטא בכך את קדושת המחנה.

"בחדרו של מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היו תלויות כמה תמונות, וביניהן של אביו מרן הרב קוק זצ"ל, של החפץ חיים, תמונה של ארץ ישראל השלמה מתוך כתב העת ´סולם´ - כולל ירדן, סוריה וחלקים מעירק וערב הסעודית, ובמקום מכובד תמונתו של בנימין זאב הרצל.

סיפר לי תלמיד חכם מחוגי החרדים, שבצעירותו חשב ללמוד ב´מרכז הרב´, אולם כשראה את תמונתו של הרצל החילוני בחדרו של הרצי"ה, חזר לאחריו והלך ללמוד בפונביז´. אבל הרב צבי יהודה רצה לקבוע את היחס הראוי כלפי הרצל ומפעל הציונות, ועל כן היתה תמונתו בחדרו, לעיני כל התלמידים הבאים לשיעוריו.

סיפר דודי הרב אברהם רמר ז"ל, כי פעם נעלמה תמונתו של הרצל, והרצי"ה חשד שמא אחד התלמידים רצה ´לחנכו´ והעלים את התמונה. הרב הקפיד ולא רצה לתת שיעור, שאם יש מישהו מהתלמידים שעושה דבר כזה, איך אפשר, וקודם צריך לטפל בבעיה, שלא יקחו דברים בלי רשות.

וכשר´ אברהם רמר ביקש רשות להזיז את ארון הספרים הקטן שמתחת למקום התמונה, שמא נפלה שם, לא רצה לקבל את דבריו, והמשיך להקפיד על חסרונה של התמונה. וכשר´ אברהם התעקש לחפש את התמונה אחרי הארון, היפנה את הקפדתו כלפיו, וחזר ואמר שקודם צריך להחזיר את התמונה ורק אח"כ אפשר להמשיך. לבסוף כשהסכים שר´ אברהם יזיז את הארון, נמצאה התמונה ונתלתה במקומה. הרב שמח מאוד, ומצא צורך לנחם את ר´ אברהם על שלא קיבל את דבריו מתחילה, ודיבר אודות הרצל ועניינו (עיין בקובץ ´גדול שימושה´ ע´ נד).

אישיותו של הרצל

באורח חייו הפרטיים הרצל היה חילוני לגמרי. כזה היה חינוכו. באישיותו היה אצילי ומוסרי. מיומניו ניכר כי עוד מנעוריו היה בעל רגישות מוסרית מיוחדת. צער האומה וסבלותיה נגעו ללבו, ומאז שנתפש לחזון הציוני הקריב עצמו בלא שיור למען העם היהודי. הוא לא קיבל כסף מהתנועה אלא הקדיש לה את כל רכושו. הוא נסחף כולו בלהט, ומסר את כל כולו להצלת אחיו היהודים הנרדפים, המעונים והנאנקים.

אצל רוב המנהיגים אנו מוצאים קטנוניות אישית, תחרותיות, רצון לעשות גם לביתם, לפעמים על חשבון הקופה הציבורית. הרצל היה שונה בתכלית.

אחד היה שהמשיכו במפעלו וחזונו ובמוסריותו האישית, והוא זאב ז´בוטינסקי. בכשרונותיו אף עלה על הרצל, אולם בלהט החזון היה הרצל מיוחד וראשון.

יחס גדולי הרבנים להרצל

רוב הרבנים לא נקטו עמדה ברורה כלפי הרצל והציונות. מצד אחד, חילוניותם של הרצל וחבריו עוררה את חששותיהם. מאידך - חזון חיבת ציון והסיכוי לשפר את מצב היהודים היה חשוב להם. על כן בחרו שלא לנקוט עמדה.

מתוך המיעוט שהביעו עמדה מפורשת, היו גדולים שהתנגדו בחריפות להרצל ולציונות, ורבים אחרים שהביעו תמיכה. אחד מהם היה רבי שלמה הכהן בעל ´חשק שלמה´, זקן רבני וילנא, שאף כתב שמשום "אל תשכן באוהלך עוולה" אסור להחזיק בבית את הספר ´אור לישרים´, שבו דובר בגנות הציונות. שלושת חתניו הרבנים היו חברים בתנועת המזרחי. זו היתה גם עמדתם של כל הרבנים ´חובבי ציון´, הרב שמואל מהוליבר, הרב דוד פרידמן מקרלין ועוד.

קבלת הפנים בקהילת ווילנא

כדוגמא ליחס שקיבל הרצל מהמוני היהודים במזרח אירופה, שרובם ככולם היו שומרי מצוות, אפשר להביא את תיאור ביקורו בקהילת וילנא בכ"ג באב תרס"ג.
יהודי העיר גדשו את הרחובות בצפיפות רבה, וקיבלוהו בחום רב. ראשי הקהילה הגישו לו מגילת קלף שנוסחה על ידי ר´ זאב יעבץ, הפותחת בברכה: "ה´ עמך גיבור החיל, ליבבתנו אדוננו, ליבבתנו איש הלבב! מגיל ומרעד נפעמנו, בהיגלותך לעינינו, אחינו!..." והיא מסיימת "זאת הברכה אשר תברכך עדת עמך בווילנא, כי בידך יתן ה´ את תשועת ישראל מציון".

הגאון רבי שלמה הכהן, זקן רבני וילנא, ברך את הרצל בברכת כוהנים, ור´ זאב יעבץ הגיש לו ספר תורה קטן בתוך ארון עץ מחוטב. הרצל הודה בהתרגשות, וביומנו כתב כי הדברים נגעו אל לבו ובקושי עצר את דמעותיו (´איש המאורות´ 185-6).

יחסו של הרב ריינס

הרב ריינס, רבה של לידא, היה מגדולי הרבנים בדורו, ובהיותו כבן ששים הצטרף לתנועה הציונית וייסד בתוכה את תנועת ´המזרחי´.

הרב ריינס היה מבוגר מהרצל בכעשרים וחמש שנה, ונפגש עמו מספר פעמים, ועל כן לעמדתו כלפיו יש משקל רב. ככלל התרשם הרב ריינס, שבאופן יחסי לאדם שלא קיבל חינוך יהודי, התייחס הרצל ליהדות ולמצוות בכבוד גדול. הוא התפעל מהזדרזותו של הרצל לסיים את דיוני הקונגרס השלישי (בשנת תרנ"ט) לפני כניסת השבת, "כי אין כוונתנו לנגוע (לפגוע) בדת במאומה" (´איש המאורות´ ע´ 108).

לאחר שהוציא הרב ריינס לאור את ספרו "אור חדש על ציון תאיר", שלחו להרצל בצירוף מכתב המצביע על יחסו כלפיו. "בהוציאי לאור את ספרי זה הנושא אמריו על התנועה הציונית, ראיתי חובה לנפשי להקריבו למנחה ליוצר התנועה הזאת ומקריב לה את כל חייו ונפשו. הואילה נא בטובך אח גדול ונישא לקבל ברצון את מנחתי זאת, והיתה לעד כי נמצאים אנשים היודעים מה גדול ערכך לבית ישראל כולו ולעתידותיך, והיודעים עד כמה להוקיר את פועלך ומעשיך הגדולים שעשית לעמך זה אהבת, ושהקרבת על מזבחו את נפשך לעולה כליל" (´איש המאורות´ ע´ 164).

לאחר פטירתו של הרצל כתב הרב ריינס: "סהדי במרומים כי מיתתו של מנהיגנו פעלה עלי רושם מדכא ותפיל אותי על ערש דווי". "ויבכו כל אנשי הלבב אשר בישראל, ויבכו גם כל אנשי הדעת אשר בתבל כולה". אולם אין להשבית את העבודה עקב האסון הגדול. ו"נואלו אלה האומרים כי במות המנהיג הגדול ובטלה העבודה ובטלה התנועה כולה". הציונות היא "הכרח היסטורי", לא הרצל הוליד אותה אלא "היא הולידה את הרצל ועשתה אותו למה שהיה". הציונות חייתה בלב העם אלפי שנים קודם שנולד הרצל, אך היתה במצב רדום בחביון הלב היהודי, "ואנחנו לא ידענו את המעשה שנעשה ואת הדרך נלך בה". הרצל הוציא את הרעיון מתרדמתו ונפח בו חיים, שיימשכו גם לאחר מותו (´איש המאורות´ ע´ 239).

הטענות כלפי הרצל ביחסו לנצרות

האשמה הכבדה ביותר שמטילים בהרצל היא, שלדעתו ראוי היה לנצר את היהודים כדי למנוע את האנטישמיות, ורק מפני שהבין שהצעתו לא מעשית הגה את רעיון הציונות. אכן, ביומנו הוא כותב שעוד מנעוריו האנטישמיות וצער היהודים עינו את נפשו וגרמו לו צער רב. הוא מתאר מחשבות שעלו בדעתו, ואחת מהן: "חפצתי לפתור את שאלת היהודים, לכל הפחות באוסטריה, בעזרת הכנסייה הקתולית... (וחשב לבקש) ראיון אצל האפיפיור כדי להגיד לו: אני מחולל תנועה כבירה בין היהודים שיעברו באופן חפשי ונאה לנצרות. חפשי ונאה במובן זה, שמנהיגי התנועה - ובייחוד אני - יישארו יהודים, ובתורת יהודים יטיפו לקבלת הדת השלטת...". אולם אלו היו מחשבות שעלו בדעתו בהיותו כבן עשרים, ובשום אופן לא שיקפו את עמדותיו, אלא כפי שהוא כותב עליהם שם, שהם היו "נטיות עמומות שבחולשת נעורים" (מתוך ספרו של ישראל ארליך, "אישים ומאורעות בתולדות ישראל" ע´ 155).

בסופו של דבר הרצל הגיע לאפיפיור כנציג התנועה הציונית, חצי שנה לפני פטירתו, ולא כרע ולא החניף, אלא בגאון הציג את עמדת היהודים. וכך כתב ביומנו: "אתמול נתקבלתי אצל האפיפיור... הוא קבלני בעמידה והושיט לי את ידו, אשר לא נשקתיה... נדמה לי, כי בזה קלקלתי את יחסו, שכן כל הבא אליו כורע ונושק לפחות את היד... הרציתי בקצרה על מבוקשי. אך הוא ענה: לא. אין אנו יכולים להמליץ על תנועה זו. לא נוכל לעצור את היהודים מללכת לירושלים, אבל להמליץ עליהם לא נוכל... כראש הכנסייה, איני יכול לומר דבר אחר. היהודים לא הכירו ב(אותו האיש), ולכן אין אנו יכולים להכיר בעם היהודי..." (שם 156).

יחס מרן הרב קוק להרצל

יחסו של מרן הרב קוק זצ"ל להרצל היה מורכב יותר. שלא כמו הרב ריינס, שהפריד בין עניין ההצלה הגשמית והגאולה הרוחנית, הרב קוק הסתכל על הכל בראייה כוללת, וממילא לא יכל להתעלם מהעובדה שהרצל אינו שומר תורה ומצוות.

חודשיים לאחר עלייתו של מרן הרב לארץ, בכ´ תמוז תרס"ד, הרצל נפטר. לאחר שבאו שני נכבדים מקהילת יפו להזמינו להשתתף בעצרת האבל לזכרו, הסכים לבוא ולהספיד, אך כפי הנראה לא בלב שלם. בהספדו הוא נותן משמעות עמוקה למפעל הציונות, על פי דרכו של הגר"א, כי עניינו של משיח בן יוסף להכין את הצדדים החומריים של הגאולה.

הרב יעקב פילבר שליט"א בספרו ´כוכבי אור´ מבאר את ההספד ואת הרקע שקדם לו, ואף מביא מכתב מעניין שכתב מרן הרב לחותנו, האדר"ת, רבה של ירושלים, בו הוא מסביר בהרחבה ומתנצל מעט מדוע השתתף בהספד. ועיקר דבריו - מפני השלום, וכדי לקרב את הציונים מעריציו של הרצל. ועוד, שכך ראוי, למצוא את הטוב בכל דבר, להדגישו ולהעלותו, שעל ידי כך אפשר לתקן.

אגב, כך היה גם יחסו של מרן הרב זצ"ל לתנועה הציונית: מצד אחד הערכה רבה כלפי מעשיה הטובים, ומאידך לא הסכים להיות חבר רשמי במוסדותיה, ואף לא בתנועת המזרחי.

קביעת היחס כלפי הרצל

כפי הנראה עם השנים השתנה יחסו של הראי"ה להרצל, וכפי שהדברים באים לידי ביטוי בדברי בנו מו"ר הרצי"ה, שכתב בשנת תרע"ג (בהיותו בן 22), תשע שנים אחר פטירתו של הרצל: "ואף הרצל, זה התינוק הגדול (על משקל ´תינוק שנשבה´) ששב אלינו מבין הגויים מלא הוד חלומות ועוז געגועים אדירים, זו האישיות של הטבעת הצורה הלאומית הכללית - צורת עם, על פני שאיפותינו ועבודתינו... אף הוא הרגיש, כמו באופן אינסטינקטיבי כי "השיבה ליהדות קודמת לשיבה אל מדינת היהודים", וכי "אין אומתנו אומה אלא באמונתה", וכי "אנו מכירים עצמותנו ההיסטורית אך ורק באמונת אבותינו" (לנתיבות ישראל ח"א ע´ יט במהדורת בית אל, ושם הובאו המקורות מכתבי הרצל).

ייתכן שבינתיים נודעו להם יותר פרטים על אישיותו וחזונו, יומניו האישיים נתפרסמו בתרגום עברי, והתברר שהיה אדם מוסרי, בעל אמונה, וריחוקו מתורה ומצוות נבע מכך שלא קיבל חינוך יהודי. ואם כן להפך, יש לדון אותו לכף זכות, שהרי הוא בעל תשובה גדול לעניין סגולת ישראל. ואולי הרושם של הצעת אוגנדה והפולמוס סביבו ריחף באוויר וגרם להסתייגות מסוימת ממנו סמוך למועד פטירתו, ולאחר מכן התברר - שלא כפי שהשמיצוהו - שהרצל התכוון לשאת ולתת עם האומות על כך כדי לחזק את מעמדה של התביעה הציונית למולדת לעם היהודי, אבל היה רחוק מלהחליט שאוגנדה תהיה הפתרון. ואולי ככל שעברו השנים, החשש שמא ילמדו מאורחותיו האישיים פחת, וחזונו ומפעלו הכללי הלכו והתבלטו.


דברי הרצי"ה

סופו של דבר, ברור הוא כי בנו תלמידו הרצי"ה, מתוך נאמנות מוחלטת לדרכו של אביו מרן הרב, קבע כי חובה להוקירו. וכפי שכתב במכתב: "חוזה מדינת היהודים הד"ר בנימין זאב הרצל, יש לו זכות היסתורית (=היסטורית) מיוחדת בתקומת שלטוננו על ארצנו" (ע´ שיחות הרצי"ה במדבר ע´ 324 הערה 31).
וכפי הנראה כתגובה להאשמה שהרצל היה אפיקורס, פרסם ב´הצופה´ כ"ח תמוז תשל"ד רשימה קצרה, שכותרתה - "להצדיק צדיקים": "בכתביו של בנימין זאב הרצל ז"ל אין דברי אפיקורסות. בכתבי יומנו כתוב: "אין אומתנו אומה אלא באמונתה". מי שחושב ומדבר וכותב ככה הוא איש אמונה ולא אפיקורוס. והדברים חוזרים אל קדושת גזע מחצבתו, מאת הגאון הקדוש רבי יוסף צאיטאצק ז"ל" (לנתיבות ישראל ח"ב ע´ תקצג במהדורת בית אל).

מו"ר הרצי"ה בדק וחקר, וקבע כי ראוי להתייחס להרצל בכבוד. מכל מקום יש לשפוט אותו כמי שגדל בחינוך מתבולל. והרוצים לחפש את השלילה מן הסתם יוכלו למצוא איזה שהם דברים בתוך כתביו המרובים, אבל אין הם מצביעים על מצבו הכללי. בנוסף לכך, ידוע לי כי ישנם ציטוטים שהובאו בשמו מתקופת היותו רחוק מהציונות והיהדות.
אי אפשר שלא למצוא את הקשר בין אלו שמתכחשים למצוות ישוב הארץ, שהם אלו שרואים לעצמם חובה למצוא בהרצל פגמים. עבירה גוררת עבירה. אבל האוהבים את העם שהקב"ה אוהב, והאוהבים את הארץ שהקב"ה אוהב, מוצאים זכויות בהרצל, שזכה להיות מהמעוררים הגדולים לישוב הארץ וקיבוץ הגלויות.

עיון במורשתו
לכן טוב עשתה מדינת ישראל שהנציחה את זכרו בקביעת שמות של רחובות חשובים על שמו, ובהקמת בית הקברות לקדושי צה"ל ולמנהיגי הציבור מסביב לקברו בהר הרצל. ואף בימים אלה של מבוכה ראוי לחזור ולעיין במורשתו הציונית, באהבת ישראל שלו, ובמידת מסירות הנפש שלו כדוגמא ומופת"


הhttp://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.aspx?cat=133


קביעת יום טוב לדורות ביום העצמאות
מצווה לקבוע יום טוב לשמחה והודאה לה´ ביום שנעשית לישראל תשועה, ועל סמך זה נקבעו פורים וחנוכה כימים טובים לדורות. ואף שיש איסור להוסיף מצוות על מה שכתוב בתורה, מכל מקום מצווה זו נלמדת בקל וחומר - ומה ביציאת מצרים שניצלנו מעבדות לחירות נצטוונו לחוג את הפסח ולומר שירה בכל שנה ושנה, קל וחומר בפורים שניצלנו ממיתה לחיים (עפ"י מגילה יד, א). ועל סמך זה קבעו את חנוכה (ריטב"א שם). ובאר החתם סופר (יו"ד סו"ס רלג, ואו"ח רח), שכיוון שמצווה זו נלמדת בקל וחומר, היא נחשבת כמצווה מהתורה. אלא שמהתורה אין הדרכה מפורטת כיצד לעשות יום טוב, וכל שעושה בהם איזה זכר לתשועה יוצא ידי המצווה מהתורה, וחכמים הם שקבעו לקרוא את המגילה ולעשות משתה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים בפורים, ולהדליק נרות בחנוכה.

וכן נהגו ישראל בקהילות רבות, שקבעו ימי שמחה לזכר ניסים שנעשו להם. בקהילות רבות קראו לימים אלו על שם חג הפורים, כגון ´פורים-פרנקפורט´, ´פורים-טבריה´. ויש מקומות שנהגו באותם ימים לערוך משתה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים. וכתב מהר"ם אלשקר (סי´ מט), שיש לקביעת אותן הקהילות תוקף, וכל זרעם חייבים לקיימם גם אם יעברו לגור בקהילות אחרות. וכן פסקו עוד אחרונים (מ"א תרפו, ה, וא"ר שם) 4 .

וכך כתב הגאון הגדול רבי משולם ראטה:
"הנה אין ספק שהיום ההוא [ה´ אייר], שנקבע על ידי הממשלה וחברי הכנסת [שהם נבחרי רוב הציבור] ורוב גדולי הרבנים, לחוג אותו בכל הארץ זכר לנס של תשועתנו וחירותנו, מצווה לעשותו שמחה ויום טוב ולומר הלל" (שו"ת קול מבשר ח"א כא)
גילוח תספורת ונישואין
לאחר שנקבע יום העצמאות כיום שמחה והודאה, התעוררה שאלה, האם מנהגי האבלות של ספירת העומר חלים ביום העצמאות. נאמרו בזה דעות לכאן ולכאן. למעשה, מוסכם שאין נוהגים במנהגי אבלות שפוגמים בשמחה, לכן מותר לרקוד ולנגן. אבל נישואין אין לערוך, מפני שההימנעות מנישואין אינה נחשבת כאבלות שמתנגשת בשמחת יום העצמאות.

הרגילים להתגלח, נכון שיתגלחו לקראת יום העצמאות, כפי שגם לובשים בגדי חג לקראת יום העצמאות. ולגבי תספורת, נראה כי רק מי שנראה לא מכובד בשערותיו, יכול להסתפר לקראת יום העצמאות. אבל מי שנראה בסדר, רשאי להסתפר ביום העצמאות בלבד, שאז השמחה מבטלת את מנהג האבלות הזה
פירט ומקורות
הראשל"צ הרב יצחק ניסים כתב (ספר "הלכות יום העצמאות ויום ירושלים" ע´ שלד-שמ), שכל מנהגי האבלות בטלים ביום העצמאות, וביסס את דבריו על הפוסקים הסוברים שמי שלא קיים פריה ורביה רשאי להינשא בימים אלו (רדב"ז פר"ח). וכן לגבי תספורת יש שנהגו להסתפר לקראת שבת או ר"ח (רדב"ז, יעב"ץ), וכתב ר"ח פלאג´י (מועד לכל חי סימן ו) שבעירו יש שנעשה להם נס ביום ח´ באייר, ויש בי"א באייר, והם נוהגים להסתפר בהם. ע"כ מהרב ניסים. ובמיוחד לגבי גילוח, יש יותר מקום להקל, שאין בו חגיגיות אלא רק ביטול מראה אבלות, כמבואר לעיל ג, ז. לעומתו כתב בשו"ת ישכיל עבדי ו, י, שאין להתיר להסתפר ולישא אשה ביום העצמאות. ומו"ר הרצי"ה היה גוער בבחורים שהיו רגילים להתגלח ונראו אבלים ביום העצמאות, ואמר עליהם: "הכרת פניהם ענתה בם", שאינם שמחים ומודים לה´. ועיין במאמרו של הרב שמואל כץ בספר הרבנות הראשית ח"ב ע´ 877-882.