דע מה שתשיב..

לגבי השאלה איך לתקשר נכון עם חילונים אני מצרף מאמר בנושא זה מתוך ספרי "התבהרות". אפשר למצוא שם גם מענה לשאלות בהנהגת הבורא את העולם ושאלות אקטואליות רבות אחרות. את הספר אפשר לקרוא ולהוריד באתר לב הדברים:
לאתר לב הדברים

איך לתקשר נכון עם חילונים?

רציתי לשאול משהו טכני, אבל חשוב מאוד, לדעתי.
המדובר במפגשים עם חילוניים. לא מפגשים ארוכים במיוחד, אבל גם לא ממש קצרים. למשל, בשבוע שעבר נסעתי לטבריה בנסיעה בינעירונית ארוכה מאוד, ובמושב לידי ישבה מישהי שנראתה בגילי, וגם לידה ישב ילד בן חמש, בעוד שלידי ישב ילד בן ארבע. הילדים החליפו ביניהם ממתקים (כלומר במבה אוסם כשרה), והתפתחה מעין שיחה לא מחייבת.
שוב הרגשתי, מה שהרגשתי לא פעם בהזדמנויות קודמות (בבתי חולים אחרי לידה, בהמתנה ממושכת בחדר המתנה, בחוג ציור שהשתתפתי בו פעם) - מבוכה וחוסר אונים.
מצד אחד, אני יודעת שהיום יש תהום פעורה בין שני חלקי העם, ואני מניחה שיש הרבה נשים חילוניות שלא נתקלו פשוט מעולם באישה דתית, כך שלמפגש חיובי כזה יכולה להיות תועלת. מצד שני, אין לי שום מושג מה להגיד, אם לדבר, על מה לדבר. האם החילוני הממוצע היושב מולי שונא אותי? האם הוא מעוניין בי בכלל? מה הוא חושב עלי? האם היה רוצה שאספר לו מיזמתי משהו על היהדות?
אולי יהיו קוראים שיחשבו שהשאלה מוזרה ומיותרת. במקום שלא התבקשתי לדבר עדיף שאשתוק.. אבל לפעמים יש לי בכל זאת הרגשה של איזו הזדמנות. אם ישנה איזו פתיחה, איזו התקרבות - מה לומר?
תודה רבה,
א. כהן,
ירושלים.

חרדי מחייך?

סוגית התקשורת בין דתיים לחילוניים היא באמת סוגיה בוערת. לא רק במישור הציבורי אלא גם במישור האישי, שכן כדבריך, סוף סוף נתקלים שני הצדדים זה בזה לא פעם גם שלא מרצון. דומני שהדבר הראשון שצריך להישמר מפניו, זה הנסיון "להחזיר אותם בתשובה" - קרי "להטיף ליהדות". ברוב רובם של המקרים זה רק מרגיז, יוצר אוירה של התנשאות ורק מחריף את קטביות העמדות.
נכון שבצד השני מחלחל הרבה ארס של דעות קדומות ושנאת הדת, אבל זה בהחלט לא אומר שכל חילוני שונא דתיים. לזה ברוך ה' לא הגענו ויש לקוות שגם לא נגיע. יתכן מאד שדווקא במפגשים האישיים האקראיים הללו אפשר לתרום משהו לצמצום הניכור והסגירות. מה שכן נכון הוא, שבעיני רוב החילונים, נראה דתי-חרדי בתור חיה מוזרה. לרובם אין כל מושג מה הוא חושב או מרגיש (אם בכלל) וכמעט אפשר לומר שהוא נדמה למין יצור מן החלל, שאינו מבין כלל את המציאות ולא מתחבר אליה, רק קשור לכל מיני חוקי פולחן עתיקים ולא מובנים לאיש, בטח גם לא לו עצמו.
את הבורות המבהילה הזו חייבים, ואפשר די בקלות, לשבור. צריך רק להבין שמי שמנסה להטיף לחזרה בתשובה רק מחזק, בדרך כלל, את דעתו של הצד השני, שמדובר כאן במין חיה מוזרה, שכל ענינה בעולם הוא רק אמונותיה.
לכן הצד שצריך להבליט אותו במיוחד במפגשים כאלו, הוא לדעתי דווקא הצד האנושי. גם בעצם הגישה, חיוך ומאור פנים ("הדתי הזה חייך אלי, אני לא מאמין"...)
סיוע במה שאפשר, אפילו בדברים קטנים ופעוטים, לעזור להרים עגלה לאוטובוס, לסחוב סל, ובודאי אם נכנסים לשיחה לגלות ענין אמיתי בשלומו ובטובתו של הזולת, ילדיו או עסקיו. דבר זה נגזר בפשטות מן המצוה "ואהבת לרעך כמוך" והיא אינה פוסחת על מי שבעוונותינו אינו יודע יהדות מהי.
התנהגות אנושית יכולה לשבור חומות ולסלק דעות קדומות לגבינו יותר מאלף דרשות חוצבות להבות.
מי שרואה אדם דתי שמדבר בנועם, מסביר פנים ומתענין בזולתו, עשוי להרהר גם ביום מן הימים באפשרות להתענין באמונתו.
כמובן שאם לבו של הזולת נפתח ורואים התענינות כנה באורחות חיינו ואמונותינו - אין שום סיבה שבעולם שלא לדבר ולשתף, ואפשר לפעמים גם לשאול בעדינות אם הוא מעונין לשמוע על יהדות (תשמעו יותר "כן" מאשר אתם משערים), אבל גם אז צריך להיזהר מ"עליהום". לא להתנפל. מדובר בבן-אדם כמוני, כמוך, עם רגשות, עם מטענים, עם דעות, עם מחשבות, ואי אפשר "לשפוך" עליו בבת אחת מידע על עולם כה זר לו, אפילו אם הוא מוכן לשמוע!

"ישראל אשר בך אתפאר"

דומה שכל האמור, בפרט בדורינו זה, הוא בכלל המצוה היקרה והנדירה של "קידוש ה'". וכלשון הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ה' סעיף י"א): "וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דיבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות, ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו ונושא ונותן באמונה... עד שימצאו הכל מקלסין (משבחין) אותו ואוהבים אותו ומתאווים למעשיו, הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר "ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר".
אף שהרמב"ם מדבר על "חכם", היום, כידוע, כל אחד מאתנו מייצג את התורה בעיני הרחוקים ממנה, ועליו להתייחס לעצמו כשגריר הקדושה. בכל תנועה ודיבור, במראהו ובהתנהגותו, כמוהו כ"חכם" עליו מדבר הרמב"ם.
ואם חלילה הוא נוהג באופן אחר מהמדובר, אפילו אם נדמה לו שכוונתו לשם שמיים, יתכן מאד שיכשל בחילול ה'. וכלשון הרמב"ם שם "ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול ה'... שדיבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס וכיוצא בדברים האלו".
אפילו דברים שלכאורה אינם בגדר עבירה ואנו מקילים בהם ראש, אם בעיני מי שרחוק מתורה הדבר נחשב למעשה שלילי, עשוי להתחלל על ידי זה שם ה'. להשליך פחית ריקה או שקית מיותרת בחוצות יכול בהחלט להיות דבר כזה. (גם מצד דרך ארץ זה לא בדיוק התנהגות ההולמת יהודי). "אשר לא גזלתי - אז אשיב", כותב דוד המלך בתהילים. לפעמים צריך להשיב גזלה שלא גזלת, מפני שרק נדמה למישהו שאתה חייב לו. לפעמים צריך לנהוג לפי מה שנדמה לזולת כנכון, אף שזה לא בהכרח כך. (כמובן שהמדובר כל עוד המעשה אינו נוגד את ההלכה).
לפעמים גם הומור עוזר לשבור את הקרח, את הניכור. עמדתי פעם בתור בסופרמרקט ולפני עמד בחור חילוני. "את יכולה להעביר את הכסף ישר אליו", הוא אמר לקופאית והתכוון אלי, "ממילא כל הכסף של המדינה מגיע אליהם". נשמע מזעזע, נכון? מה הייתי צריך להגיד לו? האם היה מציאותי להעביר לו ברגעים הספורים הללו את הנתונים האמיתיים - כמה מקבלים הדתיים ובכמה מממנת המדינה סטודנטים לאומנות סינית? האם היה בכלל סיכוי שיקשיב לדברי בלי להיכנס להתנצחות תוקפנית ומיותרת? בכל אופן באותו רגע נחה עלי הרוח, התעלמתי מהארס שבדבריו ואמרתי לו בחיוך: "רק אל תשכח לרוקן גם את הכיסים ולהעביר אלי את פנקס הצ'קים שלך, אתה יודע שאנחנו לא משאירים כלום".
הוא צחק, והמסר שלי עבר. גם אני בן-אדם, גם אני יודע להתבדח. חרדי שחור לחלוטין עם חוש הומור, מעניין...

"עוד פעם הדוס הזה"

אם זוכים גם לעשות חסד עם הזולת, בפרט זולת כזה שיתכן כי הוא חושב אותך לאסון המדינה, בודאי יש בכך משום קידוש ה', וחסד לא בעיה לעשות. עמדתי לא מזמן בתור בסניף דואר והיו לי הרבה חבילות. האנשים שהיו מאחורי התחילו לרטון לעצמם ואחת אפילו אמרה: "אוף, עוד פעם הדוס הזה עם כל החבילות מעכב פה את כל התור". טוב, יכולתי להגיד לה שזכותי לעמוד ליד הדלפק כמה שאני צריך ושלא ככה מדברים וכיוצא בזה דברי טעם, אבל האם באמת זה היה מועיל? היה על קצה לשוני לומר משהו חריף כמו "סליחה שאני קיים", אבל בסוף התגברתי על עצמי ואמרתי שהם צודקים, ומי שיש לו רק משהו קצר, שיואיל לגשת לדלפק לפני ואני אמתין.
"ראיתם, יש דוסים שלא חושבים רק על עצמם"! אני בטוח שלפחות קומץ של דעות קדומות לגבינו התחיל לקרוס במוחם של הצופים בסיטואציה הזו.

בוודאי שהרבה פעמים טעיתי, אני פשוט רוצה להדגים בדוגמאות האלה איך ראוי לנהוג לכתחילה. צריך להיזהר. לזכור כל הזמן - אני שגריר, אסור לי לעשות שטויות. אני מייצג לא פחות ולא יותר מאשר את הקב"ה בעצמו.

"למד את לשונך לומר איני יודע"

מלבד האמור אני חושב שיש בכל אופן סקרנות טבעית לרוב האנשים לשמוע משהו מדתי פנים אל פנים. נדמה לי שלפעמים זה אפילו מסעיר אותם. ועל כן אם יש איזה סימן של נכונות לדבר, אולי כדאי לנצל את זה. מי יודע, אולי זו תהיה הזדמנות יחידה לאדם היושב מולי לשמוע משהו על חיינו ולא דרך תקשורת מסלפת. שאלת "אם ישנה איזו פתיחה, איזו התקרבות, מה לומר?" קשה להגיד כללים, תלוי איזה סוג אדם נמצא לפנינו ומה הוא באמת רוצה לשמוע, אולי כדאי פשוט, אם מגיעים לשלב הזה בטבעיות ובנעימות, לשאול אותו על מה היה רוצה לשמוע, ולספר לו, בפשטות ובכנות על חיינו שלנו. לא מה כתוב בספרים, אלא מה אני חש וחושב בתור יהודי מאמין. זה יותר מעניין וזה יותר אמין.
צריך גם לא להיבהל משאלות שאין אנו יודעים עליהם את התשובות. איננו אמורים להיות אנציקלופדיה מהלכת בעניני יהדות, וזה לא מורה על שום חיסרון שידיעותינו חסרות. אדרבא, חז"ל, הם שלימדונו, "למד את לשונך לומר איני יודע", וגם כאן, הכנות וההודאה בחסרון הידיעה יהפכו אותנו לאנושיים. אנושיות פועלת בתקשורת בין אנשים טוב יותר מאשר מי שמנסה להעמיד פנים של "יודע כל", או מי שנכנס לעמדה של "אנחנו הטובים והצודקים ואתם הרשעים והטועים!"
דבר זה גם איננו נכון, באופן אובייקטיבי. ברוב המקרים חסרונו של הזולת אינו רשעות כי אם בורות, ויתכן מאד שבאופן אישי, במידותיו או תכונות נפשו, הוא אולי טוב מאתנו. ה' בעצמו, בחכמתו הנסתרת מאתנו, הביא לעולם את נשמתו של פלוני דווקא בבית חילוני, ואותו פלוני לא בחר בזה מתוך דעת ורצון. בעיקרון גם מי שנולד בחסד ה' בבית של תורה ואמונה, לא בחר בזה מתוך התבוננות בכל האפשרויות ולא חכמתו ומעלתו העצמית הובילה אותו אל האמונה, כי אם חסד ה' לבדו, שעליו ראוי להודות כל רגע. ואם כך - מה שייך בכלל להרגיש עליונות על אי-מי, רק בגלל שאיתי הפליא ה' חסדו ואיתו לא?
לתשובת "איני יודע" אפשר גם בהחלט להוסיף "אך אם אתה מתעניין בכנות בשאלה זו, אשמח לברר עבורך תשובה ממי שיודע יותר ממני". כך - נרויח גם בירור עד כמה שאלתו אמיתית, שהרי אם אינה כזו - מייד יסתייג מן ההצעה המחייבת. ומן הצד השני, אם כן הוא, אדרבא, ניקח ממנו את פרטיו ונסייע לו בחקר וחיפוש האמת.







ובנוגע לסוגית העם הנבחר:
הנושא הזה של יהודים מול גויים הוא לא פשוט להעברה, משום שעל פי רוב ההבדל בינינו לבינם לא ניתן להבחנה בעין או בכל צורה אחרת. אנחנו לא חכמים יותר מהם, לא יפים יותר מהם, לא רוחניים יותר מהם, ואף על פי כן אנחנו יצורים שונים בתכלית, עד שבאמת על פי השקפת התורה ההגדרה "אדם" מתייחסת רק אלינו.

הקושי להסביר את ההבדל התהומי נעוץ בעיקרו בעובדה שאנחנו בגלות. אנחנו רחוקים מאד מהמקום האמיתי שלנו ברוחניות, וכבר אלפיים שנה נתונים תחת השפעתם של הגויים. זה גורם מה שכתוב בפסוק: "ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם". במידות רבות מאד, רבות מידי, אנחנו נראים כמו גויים, חושבים כמו גויים, מרגישים כמו גויים ולצערנו גם מאמינים בה' כמו גויים. ההשפעה היא כה עמוקה עד שאפילו רבים וטובים משומרי מצוות נלכדו ברשת הזו ואינם חשים אפילו בחומרת הבעיה. גם מי שחוזר בתשובה חוזר באמת לרוחניות, למשמעות, לתוכן (שאותו הוא מוצא, למרבית המזל ביהדות) אבל לא חוזרים ליהדות עצמה.

על פי השקפת התורה משימתם של הגויים היא לשמור על עולם מתוקן ולא להחריב אותו. זהו העניין המרכזי של שבע מצוות בני נח שהם מצווים בהן, שהן אמונה בה', שלילת עבודה זרה וקיום מצוות שבין אדם לחברו - לא לרצוח, לא לגנוב, לא לנאוף.
ברגע שגוי מקיים את זה, הוא הגיע למקסימום, ובאמת גם הגויים הכנים, האמיתיים, הטובים, הרוחניים, מחפשים בעצם את זה. זהו אותו עולם מתוקן, צודק, ישר, מלא יופי ואהבה שהם חולמים.
שלא במתכוון, מתוך בורות ומתוך עומק הגלות, נדמה לנו שזהו גם החלום שלנו. ובאמת במישור הזה יכולה להתנהל שיחה וחיפוש משותף בין יהודי לגוי. כי רוחניות כזו באמת שייכת אליו.

אבל האמת היא שכל זה הוא לא שייך בכלל למהותנו ותפקידנו כיהודים. אנחנו מתחילים במקום שהם נגמרים. העולם הכי יפה ומתוקן שהם יכולים לתאר לעצמם הוא רק המקום ממנו אנחנו משקיפים אל אופק אחר, אופק שהם בכלל לא יכולים לדמיין ולא לחלום עליו, ואין להם שום דרך להבין אותו או אפילו לרצות אותו.
ולכן יש לנו תרי"ג מצוות ולא שבע, ולכן צריך להיות ויהיה לנו מלך ומקדש וכוהנים ונביאים וסנהדרין ותורה שכל אלו עוסקים בתיקון העולם והכשרתו לעבור למימד אחר (ולא רק בשמירתו מפני חורבן) ולכן בכל מחשבה דיבור ומעשה של כל יהודי תלויה הבריאה כולה, כולל כל הגויים. ואילו מה שהגויים עושים אפילו רבבות ומיליונים מהם, משפיע על העולם הגשמי ותו לא.

ולכן אנו מצווים בציווים רבים ושונים להתרחק מן הגויים בכל דרך וצורה, והתורה מזהירה אותנו לא לשתות מיינם ולא להשתתף בסעודתם, ולא להתייחד איתם ולא לבוא איתם כמעט בשום מגע וקשר למעט ההכרחי ביותר, ולא להתלבש כמוהם ואפילו לא לדבר בשבחם ולא להתפעל מיופים. ("להסתכל בו ביותר ולהתבונן בדמותו – אסור. אסור לומר "כמה נאה גוי זה" משום (איסור התורה) "לא תחנם" (לא תיתן להם חן) מובא במשנה ברורה רכ"ו סעיף א' סעיף קטן ל"ג.

וזהו עומק הגלות, שגלינו והתרחקנו ממקומו האמיתי, שכחנו את מעלתנו האמיתית ואפילו בארצנו אנו חושבים ומרגישים וחיים כגויים (כולל שומרי מצוות רבים, לצערנו).
לצאת מגלות זו, להבין באמת ובעומק מה אנו, על זה צריך הרבה לבכות, אבל קודם כל – להאמין במה שהתורה אומרת ולא במה שאומרות לנו העיניים שלנו (שכבר רואות כגויים) והלב שלנו (שכבר חש כגויים).

מוזר, כי פעמים רבות דווקא הגויים, שמביטים בנו מן הצד, יודעים לספר לנו כי אנו יהודים. לפעמים בהתפעלות ומתוך כבוד עמוק למהותנו, הנעלמת גם מאיתנו, ולפעמים מתוך שנאה עמוקה ששורשה בקנאה בעם שאי אפשר להכחידו. בין כך ובין כך, גם הגויים יודעים כי אנו "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". הלוואי ולא נזדקק לאהבתם או לשנאתם כדי לגלות את ייחודנו.

דמה בנפשך שני צמחים זהים. רק אחרי שנבשל אותם נוכל לגלות שלאחד סגולות מרפא נדירות שהשני חסר מהם. דמה בנפשך שתי אבנים פשוטות וחסרות הדר. רק כשנשבור אותן נוכל לגלות שהאחת מכילה בתוכה מחצבים נדירים ויקרים והאחרת איננה אלא גוש אבן ותו לא. גם אותנו צריך לבשל, צריך לשבור, כדי שתתגלה סגולתנו ומעלתנו. בן המלך, בסיפור "בן מלך מאבנים טובות", היה נראה כאחד האדם, עד שאצבעו נחתכה ונתגלה כי בתוכו הוא אכן עשוי מאבנים טובות כפי שהבטיח הצדיק למלך בטרם לידתו.

ואחרי הכול, אין לנו מצווה לזלזל בגויים או לשנוא אותם, גם לא להתגאות ולהשתרר עליהם. ההיפך הוא הנכון. חז"ל מורים לנו: "אל תהי בז לכל אדם, שאין לך אדם שאין לו מקום ואין לך דבר שאין לו שעה". לכל דבר בעולמו של הקדוש ברוך הוא יש משמעות וייעוד, ועל כן אסור לנו לבוז לשום נברא, בוודאי לא לאדם, כמו שאומרים חז"ל: "חביב אדם שנברא בצלם".
גם לגויים יש רוחניות וגם הם נדרשים לאמונה בה', לעבודה רוחנית ולחיים מתוקנים בין אדם לחברו. וגם בהם, מי שמקיים כראוי את ייעודו זוכה לעולם הבא ולהישארות הנפש, ואלו הם הקרויים בפי חז"ל: "חסידי אומות העולם".
אם כך, חוזרת ומתעוררת השאלה: "אז למה יש מצוות של הרחקה מהם? לא לשתות את יינם ולא לאכול את מה שבישלו, לא להתפעל מהם יותר מידי ובוודאי שלא להתחתן איתם"?
כל זה לא בא על מנת לזלזל או להתנשא. אנחנו שונים, ומוטל עלינו שלא להתערבב איתם, לא להתקרב בסוגים של קרבה שתיצור קרבת דעות או חיקוי אורח חייהם, משום שעם כל זה שיש להם צלם אלוקים והם ראויים לכבוד ככל אדם, תפקידנו בעולם שונה לחלוטין.

תפקידנו אינו רק להיות טובים ומאמינים בה' אחד ולשמור על עולם מתוקן וצודק (מה יכול להיות יותר מזה? שואלים את עצמם כל מבקשי האמת).
לנו יש מצוות שנוגעות בשורש העולם, שעוסקות בתיקון הרוע המוטבע בעצם הבריאה. אנחנו צריכים לאסוף ניצוצות קדושים שאבדו ונדחו בחטאי הדורות. יש לנו משימות קרב מיוחדות, וכדי שנוכל לבצע אותן כראוי אנחנו צריכים לשמור על עצמנו ולא להתבלבל ולחשוב שתכליתם היא גם תכליתנו – להיות רוחניים וטובים ובזה זה נגמר. זה באמת נגמר בזה – עבורם, אבל לא עבורנו.

נכון שאצל רבים מבני עמנו היטשטשו הגבולות המדויקים של צו התורה, ונדמה להם שעם סגולה פירושו התנשאות גאוותנית על כל העמים, מתוך בוז ושנאה לכל גויי העולם.
אבל על מי שחושב כך אפשר ללמד זכות, אפשר להבין אותו.
אלפיים שנה רודפים אותנו, מטביעים, שורפים, שוחטים, מכים, משפילים, מבזים, ולבסוף עומדים בשתיקה צדקנית כאשר חיות אדם מאופל מחוללות שואה רצחנית ואין פוצה פה ומצפצף. דם מיליוני יהודים עדיין לא נח באדמה השרופה, הזיכרונות אינם כה רחוקים ושנאת ישראל איננה, לצערנו, פרק שכוח בהיסטוריה רחוקה, אלא עולה ופורצת כתמיד, כל פעם במקום אחר בעולם.

משום כך - אפשר להבין את הזעם והמרירות כלפי אומות העולם, ואת הסיבה להכוללת כולם בתור שונאי ישראל. למרות שהיו ועדיין ישנם, אי אלו קולות שפויים, אנושיים, שעדיין סוברים שאין מן הראוי להשמיד את כל מי שבשם ישראל יכונה.

פחות מובנים הם אלו ששכחו או הכחישו למי שייכות הידיים ששפכו את דמנו בנאמנות.
אלו שאהבת ואחוות העמים בפיהם ועיניהם טחו מראות כי גם בכל עמי אירופה הנאורים, ערש תרבות המערב, מי שהסגיר את היהודים לידי הנאצים, מי ששיתף פעולה, רצח וגם ירש את רכוש הנרצחים, היו שכניהם הגויים הטובים משכבר הימים של אותם יהודים תמימים, שאולי גם הם דברו על אחוות עמים וצדק עולמי...

יש הטוענים שאולי היהודים המציאו שיטה של עליונות על הגויים כדי לנחם את עצמם. אני באופן אישי לא הייתי ממציא בחיים שיטה של עליונות יהודית על הגויים. זה לא מדבר אלי ואני לא זקוק לזה בשום צורה. לא מוסיף לי שום דבר בהרגשה טובה או בטפיחה על שכם עצמי. אני גם די עייף לפעמים מהצורך להגן על העמדה הזו (ואני כמובן מגן עליה כי אני מאמין בה, שלא יהיה מקום לטעות) ומשום כך גם קשה לטעון (כלפי לפחות) שאני זקוק לעמדה הזאת. ממש לא. אני גם מרגיש שבמידה מסוימת כל מיני ניסיונות שיכליים להסביר את העניין בכלל מחטיאים את המטרה.

הייתה תקופה שחכמי המין האנושי סברו שכדור הארץ הוא כמין צלחת שטוחה שעומדת על שלשה פילים (או משהו כזה) מן הסתם אם היה בא מישהו ואומר שהיהודים מאמינים שכדור הארץ הוא עגול (כתוב את זה בספר הזוהר, שנכתב מאות רבות של שנים לפני שהמדע עלה על זה) ייתכן שהיה מתקבל בבוז וציניות. איך מעיזים היהודים החשוכים לומר דברי הבל כה מופרכים מול מסקנותיהם של המלומדים הגדולים?
אולי גם אז נמצאו יהודים שניסו ליישב את הסתירה ולקרב את הרעיון אל השכל. אבל דווקא בניסיון הזה יש משהו נלעג. נלעג, משום שהיהודים מאמינים בכך שכדור הארץ הוא עגול לא משום מלומדותם או בגלל שאפשר להבין או להסביר את זה, אלא פשוט משום שכך נמסר להם איש מפי איש עד משה רבינו – שככה זה. זאת המציאות ובזה אנחנו מאמינים גם אם מלומדי כל האומות יוכיחו באותות ובמופתים את שיטת הצלחת והפילים, וגם אם יכנו אותנו בכל שמות הגנאי שברשותם.

טוב, היום כולנו "יודעים" שכדור הארץ הוא עגול, אז בפרט הזה אנחנו לא חולקים על אמונתם של היהודים. אבל יש עדיין דברים רבים שהיהודים מאמינים בהם, שאי אפשר להסביר ולהבין על פי הכוללים השיכליים הרווחים, והם מאמינים בזה בדיוק מאותה סיבה – כך סיפרו לנו אבותינו, שכך סיפרו להם אבותיהם, שכך כתוב בתורה, שנתן האלוקים למשה בסיני. ממש כך.
ושם, בין השאר, כתוב שיהודים וגויים זה לא אותו דבר. גם אם זה לא הגיוני, לא מסתדר, לא ניכר לעיין, זה מה שכתוב שם, ולכן זאת המציאות.

אימפריות יעלו וישקעו, דעות ותיזות למכביר שטפו וישטפו את העולם. כל אחד יאמר את ההיפך מקודמיו, ילעג ויבוז למי שלא סובר כמוהו וגם ישחט אותו ואת ילדיו בשם אמונתו, ואז יבואו אחרים ויבוזו לו, וישחטו אותו. אבל אנחנו, היהודים, נמשיך כל הזמן להאמין בדיוק באותו הדבר – יש תורה. ה' נתן אותה ורק היא מסבירה באמת מה היא המציאות ומה פשר הדברים.

אני מקווה שתצליח להעביר את כל זה בצורה מתקבלת על הלב למי שזקוק לזה.

ארז.

×

דברי תורה לפרשת השבוע

החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם

בהתחברות אני מסכים לתנאי שימוש ולמדיניות פרטיות

הרשם

✓ נרשמת בהצלחה