דיכאון קטן כי אני לא מתחתן

שלום לך.
כשלמדתי בישיבה בשיעור א' לפעמים תוך כדי לימוד הייתי דופק על הספסל שעליו ישבתי במין קוצר רוח שכזה. הסיבה הייתה אותה הסיבה שאתה מתאר.
אז מה עושים?
אם נכון להמתין אז ממתינים. אין אפשרות אחרת. צריך להתאמץ להמתין בטהרה, לנסות לעסוק בדברים אחרים שישכיחו ממך את הגעגועים הבריאים (!) שיש לך לתקופת ההמתנה.
אבל אולי כדאי לחשוב לקצר את ההמתנה. אני התחתני בגיל 21 (תחילת השנה), לפני צבא. כמובן, צריך לבחון את הדברים מבחינה אידאולוגית, מבחינת בגרותך הנפשית וכו'. בנושא זה של הבגרות הנפשית צריך וחשוב להדגיש שאפשר לזרז את תהליך ההתבגרות בעזרת מודעות אליו. חשיבה מדוע אני מתחתן, מה אני מחפש בחתונה, מי אני ומי על פי זה מתאים שתהיה אשתי וכו' וכו'. מחשבות שכאלה מבגרות את האדם ומכינות אותו לנישואין, מסבירות לו את הקשיים שיהיו לו בהם וכו'. הדבר מתאים לאנשים לפי אופיים, שיכליים או רגשיים, כל אחד צריך להתפתח בהתאם לאופיו.
ובאופן כללי לא נכון יהיה להעלים את העצב הזה. הוא בריא ונכון. העניין הוא לא להעלים אותו אלא לקחת אותו בצורה הנכונה, שלא תפגע בך ולא תגרום לך לשקוע בו. אני חושב שהמילים הקצרות האלה הן התשובה השלימה ביותר ושלא צריך להמשיך ולפתח את העניין אחרי מילים אלה. . .
אני מקווה שהתשובה ענתה לשאלה. אם לא וגם אם כן, תמיד אפשר לשאול שוב שאלה זו או אחרת.
להשתמע,
יהונתן,
yehonatan@makshivim.org.il