שאלה
שלום.יש לי בעיה לא קלה,שאני מתארת לעצמי שמטרידה עוד רבים בני נוער כמוני.
מאז ומתמיד אהבתי את הגוש,היו לי שם חברות וביקרתי שם לא מעט פעמים. באופן טיבעי בשניה שהעלה שרון את תכנית הגירוש נכנסתי כמו כולם לפעילות, רק שאצלי זה היה שונה- מבחינתי הכל נגמר,החיים שלי השתנו לגמרי. הפכתי מילדה חרשנית לילדה שאפילו לא טורחת להגיע לאולפנה. לא למדתי אפילו לבגרויות-ונכשלתי.
אני אפילו לא מדברת על הסניף שלי שכבר לא היה קיים מבחינתי-הכל מת לטובת הגוש.
הכל כלל גם את המשפחה שלי,חודשים לא דיברתי עם ההורים שלי בגלל שהלכתי לחסימות כבישים אפילו שלא רצו בזה. האחים הגדולים שלי רבו איתי בדרך קבע (המשפחה שלי ממלכתית מאוד בשונה ממני,והיה לי קשה מאוד לעמוד בצד אחד לבד מול כולם)אבל כל הזמן המשכתי ממש במין טירוף כזה.
זאת היה תקופה כ"כ מדהימה,תמיד היה מה לעשות, מה לתרום, גיוס כח אדם וכספים למאבק. היתה מן תחושת סיפוק תמידית כזאת.
חודש לפני הגירוש נסעתי לגוש עם אמונה שלמה שאני נוסעת לתקופה קצרה שתסתיים במסיבת ההודיה הצפויה ואז ניהיה בבית אחרי נופש מהנה בגוש- ככה ראיתי את זה,כמו כולנו.
וגם שם העשייה לא הפסיקה,לא רק שלא הפסיקה אלא היתה בעיצומה. במשך שבוע וחצי נסענו כל יום לישוב בדולח כדי לנקות דירות שהיו נטושות במשך 14 שנים. עבודת פרך קשה ומגעילה והכל כדי שמשפחות יכנסו לגור שם...זה היה שבוע לפני הגירוש-האמונה בערה בכולנו,אי אפשר לתאר.
אני לא צריכה לספר מה היה כשפינו אותנו, הכאב ברור, האכזבה, הגעגועים למקום הזה...הכל ברור.
אבל היום אני פתאום תופסת את עצמי במשברים אמוניים קשים כל כך. חשבתי שהכי קשה יהיה השבוע הראשון אבל לא,אני מגלה שעכשיו בשבוע האחרון קשה הרבה הרבה יותר. ופתאום נופלות עליי כמו מטח אבנים מיליון שאלות אמוניות מציקות. והיו לנו כבר המון שיעורי אמונה בנושא,ככה שתאורתית יש לי תשובה לכל שאלה פנימית שצצה. הבעיה היא שאני לא מצליחה להפנים את זה ופתאום אני מרגישה כ"כ רחוקה מהקב"ה...
זה לא טענות או כעס חו"ח על מה שקרה זה פשוט ריחוק כזה שאני לא מצליחה לרפאות.
ומה שהכי נורא זה שאני חושבת על זה שמחרותיים יום כיפור...אין לי מושג איך אני הולכת להתייצב לפני הקב"ה במצב רוחני כזה. ברמה כזאת.
עצוב לי שהפכתי אטומה כזאת כבר לכל שיעור אמונה, זה כאילו מגיע איזה רב או מרצה ואני באינסטינקט יוצאת בלי שום ר
תשובה
ב"ה
שלום לך
זמן רב, חשבתי על מכתבך. קראתי אותו ולאוזני התנגנו המילים: "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו". לא ראיתי אותך אף פעם אבל אני רואה אותך לנגד עיני: רצה, מתנדבת, מאמינה ובטוחה.
אינני חןשב שהתחושות שהעלית במכתבך מתאימות לתשובה במסגרת השו"ת. צריך לדבר.
בכל מקרה, אני מבקש להאיר כמה הארות:
1. לא ניתן להשיב על המצוקות שהעלית כי הן נוגעות לתחושה, לשבר פנימי. לא מדובר בתרגיל במתמתיקה שלא מצאת לו פתרון. מדובר בתחושה משמעותית, פנימית שאליה יש להתייחס בכלים אחרים.
2. אני מרגיש שחלק מהשבר קשור "במחיר" הכבד ששלמת (משפחה, לימודים, סניף) וה"תמורה" הדלה שבאה תמורתו: גם לריב עם ההורים, גם להפסיד את הבגרויות, גם שהגוש יפונה. יש כאן סוג של כשלון אישי. הרי כולם אמרו לי שישהיה אחרת ואני לא שמעתי בכולם..
3. שאלה נוספת היא האם היינו הולכים לגוש קטיף אילו היינו יודעים שיש חמישים אחוז שהמאבק יכשל?! לחילופין, וכי הורים לא נלחמים על ילד חולה גם אם יש 10% שיוותר בחיים.
4.נכון. היה כישלון, אבל זה רצון ה'. עשינו כל מה שיכולנו. וכי היה משהו שלא ניסינו? בטח שאפשר להתייצב לפני ה' בידיים נקיות ולומר: עשיתי ככל אשר ציוותני.
5. הקשבה לשיחות של רבנים אינה הפונקציה היחידה להתחזקות. גם בכי, כאב, שבר פנימי הם סוג של התחזקות ואל לך לרצת להתגבר על הקשיים כמו כולם.
6. יש פרק זמן סביר לכאב. הוא עוד לא עבר. זה לגיטימי. את חייבת למצוא מי שאת נותנת בו אמון ולפתח עימו דיאלוג עמוק איך להשתמש בכל מה שהיה כקפצה לעתיד.
אשמח לסייע,
שנה טובהה לך,
יישר כח על כל פועלך
ובעז"ה שלם לך ה' כגמולך