שאלה
שאלתי לכם כבר שאלה בעבר.
אני בקשר עם מישהו כבר 4 שנים, שנינו בני 21. היו לנו הרבה רצוא ושוב.. נפילות וקימות,
הרבה מאוד וויכוחים ופרידות חזרות במהלך הקשר..אבל עם זה גם המון טוב.
כמה שאלות:
1.האם קשר כזה- של פרידות וחזרות וספקות ובלבולים האם זה אומר שזה לא המיועד לי?
2.אם לפעמים הוא מתייחס אליי כמובן מאליו? ואומר לי שזאת אני שהופכת את עצמי לכזאת אבל עדיין מבין שיש בכך בעיה ורוצה מאוד שזה ישתנה.. אז מה לעשות? איך אני גורמת לעצמי לא להיות כזאת? כי זה ממש לא נעים לי יחס כזה.. או שזה בעיה אצלו? (כמו שלדעתי אני חושבת)
3.הוא החליט אחרי 4 שנים סופסוף על תאריך לחתונה..ועכשיו הוא רוצה קצת זמן לבד לחשוב אם הוא עושה את זה לא כדי לפספס אותי ולרצות אותי או שבאמת הוא עושה את זה בלב שלם.. וכבר הוא עשה משהו דומה לזה בעבר ונמאס לי מהמשחק הזה מצד אחד אבל מצד שני סופסוף רכשתי את האמון בו והחלטתי שאיתו אני רוצה לחיות (עד מה שקרה לעיל)
האם עליי להילחם על הקשר או להרים ידיים?
אני מאוד אוהבת אותו והוא גם אוהב אותי ואנחנו מאוד רוצים לחיות יחד בשלווה ובטהרה.. אבל כרגע מאוד קשה לנו.
בבקשה תעזרו לי!!
תודה רבה רבה
ופורים שמח בעז"ה
תשובה
שלום וברכה
המציאות בה אתם נמצאים היא מציאות מוכרת מאוד.
קשה לתת תשובה חד משמעית לשאלה זו. קשר מסוג זה לא מעיד על כך שהקשר ביניכם אינו קשר שיכול להיות בניין של קיימא. ברם, אתם חייבים להתקדם. להתקדם משמע ללמוד על קשר זוגי, על הדרכים בהן מתמודדים עם קונפליקטים, ללמוד לדבר האחד עם השני, לפנות מקום האחד לשני וכדו'. רק אם תתקדמו בדרך הזו תוכלו לבנות בית יציב.
הדבר נכון גם ביחס למובן מאליו. זה מזכיר מאוד את התפילה. גם לתפילה מתייחסים לעתים למובנת מאליה, אולם אם הדבר הזה ממשיך כל הזמן – אין התפילה משמעותית. צריך לחדש בה דבר, להשתנות, למצוא בה טעמים חדשים וכדו'. גם על זה אתם צריכים לדבר, וללמוד את החיזור התמידי ביניכם.
איני יודע לומר דבר על הזמן שהוא צריך לקחת לעצמו. אני לא מכיר אתכם. בסך הכל אתם צעירים, וזו הכרעה די משמעותית. אם הוא צריך זמן לכך – אולי זה נכון. הקציבו לזה זמן מסוים, ותבקשי ממנו לא למשוך ולא לייסר סתם.
אפשר שהכל יסתדר. הרבה מאוד תלוי בכם.
כל טוב ובהצלחה