שאלה
השאלה שלי, היא לא בדיוק שאלה, פשוט חיפשתי מקום להעלות את מה שאני מרגישה ואת הטענות שלי וחשבתי לעצמי שכאן זה יכול להיות המקום הנכון...
אני נערה בת 17 עוד מעט, שמיניסטית שגרה באזור המרכז, וכן, אני מודה, חוץ מהפגנה אחת ופעמים לבקר מפונים, ההתנקות די עברה לידי...
אני לא מתביישת להודות, שאני הקטנה, לא מצליחה להבין את המשמעות של ההתנתקות ואת ההשלכות שלה ואם זה טוב או רע, וזה גם לא מה שבאתי לכתוב עליו..
באתי לכתוב, על התחושות שאני מרגישה עכשיו, ביום שאחרי...
בזמן האחרון, בכל מקום שאני הולכת, רק מדברים על ההתנתקות, שזהו דבר רצוי ומוברך, אבל נוצרה איזו שהיא תחושה, ואולי זה רק באולפנא שלי, שכל מי שלא לקחה חלק פיזי במאבק, חילקה סרטים כל היום, עשתה פנים אל פנים, הסתננה לגוש ונעצרה, היא מין נערה דתית סוג ב', אחת שלא אכפת לה, שאין לה רגישות, היא לא ערכית וכל העולם הפנימי שלה מורכב מהקניון וכוכב נולד.
אולי אני קצת מגזימה, ואולי אני אומרת דברים קשים.. אבל ככה אני, הקטנה, מבינה את הדברים, יש בי מין איזה שהיא תחושת אשמה, שלא ניסיתי להסתננן לגוש, יש בי איזה שהיא תחושת אשמה, על כך שלא ניסיתי לעשות דברים שאני לא מאמינה בהם......
אני לא האמנתי ואני עדיין לא מאמינה, שע"י התנגדות היינו משנים את הגזרה, וכמובן שלא ע"י אלימות, אני לא האמנתי שההתנתקות לא תהיה בסופו של דבר, ולא הבנתי את ההנהגה..אבל שוב, אני קטנה..
אני רוצה לפנות, לכל אותם האנשים, אנשי החינוך שבימים אלו עושים עבודת קודש בשיחות עם בני נוער ומבוגרים, בישיבות באולפנות ובתנועות הנוער,
אל תתנו לנו תחושה, שמי שלא לקח חלק במאבק, הוא סוג ב'!כי זה די פוגע,
אני אחת שנחשבת בחורה די ערכית, אני מתנדבת המון ותורמת לקהילה, אבל כן, אני לא מתביישת לומר שלא התחברתי לעניין של ארץ ישראל, פשוט לא הצלחתי.
העדפתי להמשיך לפעול בסניף שלי שהוא סניף עולים, העדפתי להמשיך להתנדב ביחד עם חברי החילונים והמשכתי לעשות כל מה שהייתי רגילה לעשות,
המכתב שלי אולי קצת מבולבל, ולא ברור אבל כתבתי אותו מתוך סערת רגשות אמיתית
ובסך הכל ניסיתי להעביר מסר, שאני בטוחה שיש עוד אנשים שחושבים כך אך אולי מתביישים לומר,
גם מי שלא הגן בגופו על הגוש, הוא אדם ערכי ואיכותי..
גם הוא אח של כל אלה שכן נאבקו..שאולי שכחו זאת..
האחים שלנו זה לא רק אלה שמנוכרים מאיתנו שפתאום
תשובה
ישר כוחך על הדברים.
נשמח לתגובות הגולשים.