שאלה
לפי מיטב הבנתי רוב פסקי הרבנים הדתיים-לאומים מעמידים את הצורך בגיוס תלמידים לצבא באחד משני אפשרויות.
1."במלחמת המצווה הכל יוצאים,אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה", על כך יש לשאול, א) האם המצב באמת מוגדר כמלחמה? המושג 'מלחמה' צריך לקבל הגדרה טובה, אבל במערכת הבטחון אין אחד שמגדיר את מצבנו כמלחמה. (גם לפעולות הגדולות שאליהם הצבא יוצא קוראים 'מבצעים').
גם אם נגדיר את המצב כמלחמה, האם אין את הכלל של "אם אפשר למצווה להעשות על ידי אחרים-לא יפסיק תלמודו"? הרי הצבא לא באמת צריך את כל בני הישיבות על מנת להסתדר בקרב, הא ראיה, שהוא מוכן לתת להם פטור.
אמנם ריבוי חיילים יכול להקל על החיילים ואולי אף לקצר את השירות, אבל כאשר ידוע שאינם הולכים ללמוד תורה בזמן שיקוצר להם, האם תלמוד תורה לא עדיף?
2.אפשרות שניה שראיתי היא על בסיס המאמר של הרב ליכטנשטיין שבו הוא מבסס את הצורך משני כיוונים, חילול ה' וגמילות חסדים.
לענ"ד שני סיבות אלו נראות לי חלשות. במיוחד כיום כאשר הגיוס איננו דבר כל כך טרוויאלי בציבור הישראלי, ולכן אין ממש חילול ה' בכך שרק הדתיים אינם מתגייסים, שהרי זו תופעה די שכיחה שאנשים בעלי סיבות פחות חשובות משתמטים מהצבא.
גם לגבי גמילות החסדים שבזה, יש לפקפק במידת החסד שאדם עושה בצבא, הן מבחינה מעשית והן ביחס לאלטרנטיבה ההתנדבותית שעומדת לפניו כאשר הוא 'באזרחי'.
הסיבה שנשאררת אם כן היא סיבה אידיאולוגית שרואה במדינת ישראל תהליך בגאולה, שיש צורך גדול להשתלב בו ולקדם אותו מ'בפנים'.
הסבר זה הוא סביר יותר , אבל גם חלש יותר בטיעון שנגד מי שאיננו מאמין באידיאל זה, או למי שחושב שהדרך הזאת איננה יעילה ושעדיף לפעול בדרכים אחרות.
בכל מקרה זהו איננו טיעוון הלכתי ואין בסיס לחיוב על הגיוס.
תשובה
שלום וברכה!
1. את ההלכה לא מעניינת הגדרה של מערכת הביטחון למצב מלחמה, אלא בהלכה יש הגדרה מדויקת מה מוגדר כמלחמת מצווה כפי שזה מבואר במסכת סוטה ובדברי הרמב"ם הל' מלכים פרק ה' "ואי זו מלחמת מצווה? זו מלחמת שבעה עממין, ומלחמת עמלק, [ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם]". כלומר המציאות הביטחונית שלנו כל כולה מוגדרת כמלחמת מצווה ואין זה משנה כיצד במערכת ביטחון מכנים את הדבר.
במלחמת מצווה כמו בכל דיני פיקוח נפש והשתתפות בדברים השייכים לכלל ישראל אין דין "אם אפשר למצווה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו". הרי אם היה כך לא היינו מחדשים דין שגם תלמידי חכמים יוצאים למלחמה. הייתכן הדבר שתלמידי חכמים יוצאים ומצד שני יש פטור של לומדי תורה? אז כיצד יוצאים ת"ח?
לגבי מה צבא יכול לעשות ומה לא ואיך יכול להסתדר. ראשית לא הצבא נותן את הפטור, אלא חוק והמדינה ואת הצבא איש לא שואל. דבר שני רוב הצבא לא מורכב מאנשי קרב, אלא רובו כוח של תמיכה במאמץ המלחמתי של חיילים הקרביים בכל הרמות. במקרה זה תמיד חסר כוח אדם ומגייסים אנשי מילואים כדי להשלים את החסרים ולא תמיד ממלאים אותם.
2. לגבי דברי מו"ר הרב ליכטנשטיין שליט"א. אתה בטוח שהבנת דבריו? אתה בטוח שטעמו לא משכנע? אני לא. הרי מי שמחלל שם ה' יותר מכולם, זה האדם שנושא שמו עליו ולא מי שלא מזוהה עם נושאי שמו של הקב"ה. דוגמא טובה לכך כדי להמחיש - רב שעשה עברה עושה חילול ה' גדול לעומת זה יש סלחנות מסוימת כלפי אדם שאינו רב או אינו אדם דתי. לכן אדם שנושא שם ה' ואינו מתגייס ולא תורם לעם ישראל בשום דרך מחלל שם שמים למהדרין.
לגבי גמילות חסדים. אספר לך סיפור ששמעתי לא פעם ולא פעמיים ממו"ר הרב יהודה עמיטל זצ"ל. סיפור שהיה מוטו של חייו וגם גרם לו לבנות מסלול של שישבות הסדר שבהן משרתית בצבא לכתחילה. הסיפור הוא על אדמו"ר הזקן בנו ונכדו התינוק.
אדמו"ר הזקן ובנו ישבו ולמדו כל אחד בחדרו ובחדר אחר ישן התינוק בנו של האדמו"ר האמצעי ונכדו של אדמו"ר הזקן. לפתע תינוק התחיל לבכות. אדמו"ר הזקן חיכה שבנו יטפל בתינוק הרי מדובר באב ובן. אך האדמו"ר האמצעי המשיך בתלמודו כאילו לא קרה דבר. בסוף אדמו"ר הזקן הלך בעצמו להרגיע את התינוק ובדרך חזרה נכנס לחדר שבו למד בנו האדמו"ר האמצעי. שאל אותו אדמו"ר הזקן: "הלא שמעת בכי של תינוק?" ענה לו הבן: "לא, הייתי כ"כ בתוך לימודי שלא שמעתי דבר". אמר לו אדמו"ר הזקן: "מי שלא שומע כל תינוק בוכה ינו ראוי להיות ת"ח ולהנהיג עם ישראל!". הבן קיבל דברי תוכחה ותיקן מעשיו.
מהסיפור אנו לומדים מי שחירש לצרת העם ולא נותן כתף אינו ראוי למה שהוא לומד.
גדולי ישראל הידועים כלמדנים ענקיים רוב הזמן שלהם עסקו דווקא בצרכי ציבור ולא בלימוד, כגון ר' חיים מבריסק, האחיעזר - הרב חיים עוזר גרודז'נסקי, הרב אריה לוין, הרב קוק ועוד רבים וטובים. האם מישהו מהלומדים בכוללים ובישיבות גדול יותר מכל הגדולים שמניתי? או אולי אותם הגדולים לא ידעו דין ולא היה איש שיכל להחליף אותם בדאגה לצורכי ציבור? האם לא היו לא היו להם גבאים, אנשי פוליטיקה וכד'? האם אין כאן יוהרה מצד האברכים הלומדים בישיבות?
לאחר הדיון בשני טעמים שאתה מכיר, אביא לך טעם נוסף כפי שכתב אותו הרב אליעזר יהודה וולדינברג זצ"ל בעל השו"ת ציץ אליעזר בספרו הלכות מדינה. אומר ציץ אליעזר שחיוב גיוס הינו חיוב מדין תורה. ראה בדבריו בשער ג' פרק א' הוכחות לדבריו. ברם, הוא ם מתייחס לפטור שבט לוי ופטור תלמידי חכמים מגיוס. אך אם תעיין תראה שלא כל לומד תורה נפטר מחובת הגיוס מדאורייתא, אלא רק מי שעזב כל טרדות העולם הזה (כלומר הוא לא עובד ולא מתעניין בפרנסה וגם לא מקבל מלגות ולא הבטחות הכנסה, אלא הוא עזב הכל בשביל התורה) והתמסר כל ולו לתורה ואז הוא מתקדש בקדושת שבט לוי ופטור מחובת הגיוס. בימינו בודדים האנשים העונים על הקריטריונים המעניקים פטור מחובת הגיוס שהיא חובה מדאורייתא.
בברכה,
חיים בריסק