שאלה
שלום הרב,
אני נתקלת כל פעם מחדש בשאלה מהו הגבול שבין ענווה לבין התמימות ממנה לא יוצרים ומחדשים דבר...
באיזה נקודה עלי(כאדם פרטי)להפסיק לשאול ולחקור ולחתור לחיפוש האמת ולומר שאין בידי להשיג את כל התשובות (ענווה אל מול בורא עולם) ושחכמים בודאי ידעו על מה הם מדברים והבינו הרבה יותר ממני (ענווה אל מול חז"ל)
בעבר נמנעתי מלהיכנס לעומק השאלות ולהתמודד איתם באמת בגלל הטיעון של הענווה אבל עם הזמן גוברת בי התחושה שאני לא רוצה לחיות בשקר ושאני צריכה להתמודד עם השאלות.
אני רוצה גם להרחיב את השאלה-לפעמים אני חושבת לעצמי האם אנחנו עושים מספיק כציבור בשביל לחתור אל האמת, או שאנחנו נעצרים מתוך הרגל בשלבים שנראים לנו כאקסיומות בדמות דברי חכמים. ואם כן, האם המעצור הזה מוצדק?! האם זוהי באמת הענווה?! איך נגיע לאמת אם כך?!
תודה רבה..
תשובה
שלום יעל,
סליחה על האיחור הרב במשלוח תשובה על השאלות הנפלאות שלך.
א. אין סתירה בין מידת הענווה לבין מידת חיפוש אחר האמת. לפעמים אנו חושבים כך בגלל שעוד לא הבנו מהו יסוד הענווה.
ב. אנו רגילים לומר "משה אמת ותורתו אמת". יש במשפט זה שתי כוונות הנראות כמנוגדות זו לזו אבל שבאמת הן משלימות. ראשית, אנו מקבלים על עצמנו באמונה תמימה שנבואת משה היא הבסיס של חיינו וקיומנו ושהתורה שהוריד מן השמים הינה התוכן המחיה של נבואה זו. יחד עם זאת אנו גם אומרים שמשה היה המחפש הגדול אחר האמת שמסר את כל נפשו ומאודו בניסיון לדעת ולהשיג. הוא אף שאל את ה' שאלות, שבר את לוחות ה' על דעת עצמו, וביקש מה' לגלות את סוד שמו כדי להנהיג את ישראל. ומי אם לא משה הוא עניו! (ואיך שתי ההבנות האלו משלימות זו את זו? - על כך בהמשך)
ב. סעיף א הוא אולי קצת רחוק מאתנו על אף שהוא הבסיס של הכול. יותר קרוב - כל האנשים שאני למדתי מהם תורה (אינני מתכוון רק לאנשים שישבתי בשיעורים שלהם, אלא כל אלה שבאמת היום אני יכול לומר שמהם קבלתי את התורה במפגש אתם בשיעורים ובחיים) היו אנשי אמת ואנשי ענווה גדולה. מפני שתמיד זה בא ביחד. אדם שמחפש את האמת בעולם הזה ולא מתוך פוזות או אגו או ניסיון להוכיח לעצמו את מה שהוא כבר מאמין ויודע, וגם לא כל מי שאוהב לזרוק את כל מה שמקבל מתוך עמדה נפשית של "נקיון פנימי", אלא כל מי שצמא לדעת או שמרגיש צורך פנימי גדול לקלוט ולהפנים את החיות שבאמת, כל אחד כזה הוא (או היא) ממילא אדם עניו. זאת מפני שהחיפוש האמיתי אחר האמת עושה את אדם עניו. משה היה עניו מכל אדם מפני שהוא היה הגדול מכולם ברצון לדעת ובמחויבות הפנימית לא לוותר על זה. וכל מי שהוא עובד באמת על מידת הענווה ממילא הופך להיות מחפש האמת. בגלל זה משה היה המחפש הגדול מכולם. ענווה אמיתית ולא ביטול החיות הפנימית ולא ביטול הקיום האישי המביא לרצון לשאול ולדעת את האמת, ממילא מביאה את האדם לחוש את המעל ומעבר לו באופן שהוא יהיה לו לא הזוי, ולא שטחי, ולא תלוש אלא משהו שנוגע לו בנפשו ובבניין חייו.
ג. ועוד יותר קרוב - זכיתי ללמוד אצל אנשים גדולים. כולם חייבו אותנו לשאול שאלות בחיפוש אחר האמת - בלימוד תורה ובחיים. אם שאלו אותנו שאלה בגמרא וענינו שמפרש מסוים אומר כך וכך, היו נוזפים בנו ואומרים, "אני יודע יותר ממך מה המפרש אומר; אני מעוניין כעת לדעת מה אתה (!) חושב".
אי אפשר להעמיד עולם של תורה - אישית או לאומית - בלי בירורים אמיתיים על אודות הקשר בין התורה שאנו לומדים לבין המציאות שאנו רואים וחיים. אלא שיש בזה שני תנאים בסיסיים: שורש של אמונה תמימה בנפש ואמונה מפוקחת מתוך התנסות החיים שהתורה היא באמת מחייה את האדם, את נפשו ואת קהילתו. בין התשתית של האמונה תמימה לבין הכתר של אמונה מפוקחת אפשר וצריך לברר ולתהות, תמיד מתוך המגמה להעמיק עוד ועוד באמת כפי שזו תתגלה לנו.
התהליך הזה רק בונה ובונה את מידת הענווה שבתוכנו.
מקווה שהצלחתי להיענות לצורך שבשאלות שלך.
בברכה, דוב ברקוביץ
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם