שאלה
שלום.
אני ב"ה ילדה טובה עם מידות טובות. מדריכות ומחנכות (מהשנה ומהשנים הקודמות) מזכירות לי את זה הרבה.. כמה שאני טובה, מיוחדת, כמה שהכיתה 'זכתה בי' וכמה שזה וזה ופה ושם..
הן מפרגנות המווון ולפעמים זה יוצר קצת נזק. אני מרגישה שזה נכון מה שהן אומרות אבל זה גם הורס אצלי את הענווה.
המון פעמים יש לי בפנים בלב, פשוט מין גאווה כזאת עצמית. שאני ממש טובה בזה, יש לי מידות טובות, אני שמחה, אני עוזרת לכולם ואני גם צנועה (בניגוד לרוב חברותיי..).
ונמאס לי מזה. נמאס לי מהגאווה הזאת (וזה משהו שנמצא וחוזר אליי הרבה..).
*זה בעיקר -אם לא רק- בתוך תוכי. אני ממש לא אתגאה או אשתחצן במה שיש לי, ולא אומר את זה בקול. גם לא לחברות טובות..
איך נפטרים מזה??? איך מפסיקים להרגיש את הגאווה הזאת??
הלוואי ותוכל לעזור לי.
תודה רבה רבה!!!
תשובה
שלום וברכה
ראשית כל הכבוד לך שזה התלבטות בו את מצויה. לגופו של עניין, לדעתי נסי יותר להתמקד במחשבה שכשרונותייך והצלחתך אינם נובעים מכוחך אלא מרבונו של עולם, דבר שיאפשר להביט עליהם בצורה הנכונה. ממליץ לקרוא את אגרת הרמב"ן העוסקת בכך. אם יש לך יכולת ממליץ לך גם ללמוד את הספר 'מוסר אביך' של הרב קוק שמנתח את מידת הגאוה והדרך להיפטר ממנה
בברכה חגי