בריסק / תורת ארץ ישראל

שלום וטוב.
שמחתי לקבל את שאלתך, אשר מזמנת לי נושא חשוב, האהוב עליי במיוחד.
אינני רוצה לדבר על עמדתה של "ישיבת הר עציון". אני יכול לדבר בשם עצמי, כאשר אמנם חלק מן הרקע שלי הוא היותי בוגר הישיבה ותלמידו של הרב ליכטנשטיין שליט"א.
על פי מיטב הבנתי, בגמרא ובשאר מקורות חז"ל אין כל רמז לכך שתורת ארץ ישראל שונה במהותה מתורת חו"ל. נאמר שתורת א"י עמוקה יותר, חכמה יותר וכו´ - אך לא בהכרח שונה במהותה ובדרכי החשיבה שלה. אף הרב ישראלי כתב בפירוש טיעון דומה בהקדמתו ל"ארץ חמדה".
אני מתייחס בחשדנות רבה לגישות אשר מתהדרות בכתר "תורת ארץ ישראל", ואשר בדרך כלל מנסות לשלב רעיונות מחשבתיים בלימוד הגמרא העיוני. החשדנות שלי נובעת משתי סיבות. ראשית, בעיניי עיקר העיקרים של לימוד גמרא הוא הניסיון לעצב את המערכת המופשטת המשפטית של גדרי הדין מתוך הסוגיה. שאיפה זו נגזרת מתפישה הרואה בעולם ההלכה קודם כל את צו ה´ אלינו, אשר עוד הרבה לפני שאנו מנסים להבין את משמעותו וערכיו, אנו פשוט מנסים להבין מה נאמר בו. לימוד גמרא כמסורת ישיבות ליטא מחדיר בלומד תודעה של קבלת עול מלכות שמים, באשר הוא מפגיש את הלומד עם צו ה´ כצו, ולא כרעיון מעורר התרגשות והזדהות. כאשר הלומד עוסק בסוגיות שעטנז, הוא יתלה את מחלוקות הראשונים בשאלה האם האיסור הוא בצירוף צמר ופשתים בחפצא או בצירופם במעשה הלבישה* הוא לעולם לא יתלה את המחלוקת בשאלה האם הטעם של איסור שעטנז הוא כדעת הרמב"ם משום עבודה זרה, או כדעת הרמב"ן משום הגנה על הטבע.
וזה מעביר אותנו לביקורת השנייה שיש לי על שיטות אלו. בניגוד לחוויה שלך, בכל פעם שאני שמעתי שיעור או קראתי מאמר שנכתב בגישות המתיימרות ל"תורת ארץ ישראל", שמעתי רעיונות ספקולטיביים לחלוטין, שאינם מבוססים כלל (ובמקרים רבים - מופרכים לחלוטין). מטבע הדברים, רעיונות מחשבתיים הם הרבה פחות ניתנים להוכחה או להפרכה מרעיונות הלכתיים, והרבה תלויים בעולמו הרוחני של הדובר. וטוב שכך. אבל לערב אותם עם עיצובו וחקירתו של דבר ה´ - זה בעיניי פגום, וקרוב להיות "דרישת טעמא דקרא".
אוסיף שתי הסתייגויות לדבריי. ראשית, אין בעיניי כל מניעה לעסוק בתכנים רוחניים ומחשבתיים, והדבר אפילו רצוי מאוד. אך בנפרד מלימוד העיון. לאמור: בבוקר נלמד דיני שעטנז בעיון, ונחקור האם הצירוף הוא בחפצא או במעשה* ואחרי הצהריים (או בסעודה שלישית) נדבר על טעמי המצווה ונתעלה מהם לעולמות עליונים.
שנית, האבחנה בין עיון הלכתי-משפטי לבין טעמים רעיוניים אינה תמיד מוחלטת. הגרי"ד סולובייצ´יק עצמו, ב"שיעורים לזכר אבא מרי", עסק הרבה בנקודות ההשקה של העולמות הללו, בנושאים כמו שמחה ברגלים, אבלות, תפילה, קריאת התורה, תעניות וכו´. השאלה האם תעניות יסודן בדין תשובה או בדין זעקה היא שאלה שהיא גם משפטית-למדנית וגם רעיונית, ובנושאים הללו זו לעתים דרך המלך של החשיבה הלמדנית. אך אין לכפות באופן בלתי מבוסס רעיונות פילוסופיים או קבליים על סוגיות משפטיות מובהקות (כעין מאמר שפעם קראתי, שניסה לתלות את המחלוקת בעניין אבנו סכינו ומשאו שנפלו מראש הגג בספק רעיוני בעניין שורש הרע בעולם).
עד כאן דבריי. אוסיף עוד שמשנתי בנושאים הללו אינה סוף דבר, ואני מגשש כל העת את דרכי בסוגיות אלו.