בנים ובנות מתקרבים בקבוצה. איך מתמודדים?

מדריכה יקרה, שלום.

אין ספק שהנושא שאנחנו אוהבים לכנות "בנים-בנות" הוא הבולט והמציק ביותר בגיל הנעורים, ובעצם – גם בגילים המבוגרים יותר, עבור רבים מאיתנו. אבל כמו נושאים בוערים אחרים, אפשר לראות גם את ה"בעיה" הזאת כמייצגת של חששות, שאיפות ולבטים מורכבים ומשמעותיים הרבה יותר. אבל עוד לפני שאנחנו מתחילים בבירור הזה, חשוב לציין לחיוב את המוכנות והמוטיבציה שלך כמדריכה לאזור אומץ ולהקדיש מחשבה ואנרגיות למציאת פתרונות משמעותיים לנושא. כל הכבוד!


[צרכים אישיים וצרכים חברתיים]
כשאנחנו מסתכלים על בני אדם, בשכונה, בארץ, ובכלל בעולם, אנחנו לא יכולים שלא לראות מגוון עצום – ולעתים מבהיל – של סגנונות, תרבויות, התנהגויות ותהליכים שעוברים על יחידים ועל חברות שלמות. אך בעצם, מאחורי המגוון הזה האדם עצמו אינו מגוון כפי שנראה במבט ראשון. ה"גרעין" האנושי דומה מאוד, והכוחות היסודיים שמניעים אנשים בכל מקום בעולם – מקורם בתהליכים נפשיים ואישיותיים מאוד דומים.
בפסיכולוגיה מקובלת ההבחנה (הלא מוחלטת אמנם) בין חקר הנפש (ה"פסיכה"), האישיות, וההתנהגות של הפרט הבודד, לבין פסיכולוגיה של החברה, הקבוצה, הקולקטיב. כל אחד מהתחומים מדגיש היבטים אחרים בעולם הפנימי של בני האדם, והשילוב ביניהם מאפשר לנו לקבל תמונה ברורה יותר על הרקע והמניעים לחוויות, לתחושות ולהתנהגות של כולנו. המחקר הפסיכולוגי מלמד אותנו שלאדם – לכל אדם – יש צרכים נפשיים בסיסיים. הוא זקוק לאהבה ולחיבה, הוא צריך ביטחון, והוא תובע אתגרים על מנת לחוות התפתחות ולהגיע לתחושה של הישג. ישנם צרכים רבים ושונים, אך המשותף להם הוא שבאופן בסיסי, הם משותפים לכולנו, ללא הבדל דת, תרבות, גזע או מין. כך "בנויה" הנפש שלנו.לעומת זאת, הפסיכולוגיה החברתית מדגישה את מידת ההשפעה של הסביבה החברתית שלנו על הרצונות והצרכים שלנו. היא מגלה, למשל, שבחברות מסוימות אנשים חווים צורך גדול או קטן יותר בהישגים חומריים (ציונים, כסף) לעומת תרבויות אחרות. כלומר, הצורך האנושי הבסיסי שלהם בהישג עדיין קיים, כמו בכל מקום בעולם, אבל מתבטא באופן מסוים כתוצאה מהתרבות הייחודית.
כיוון שהשכבה ה"חברתית" בהתנהגות שלנו היא חיצונית יותר מהשכבה ה"אישית", אנחנו נוטים לא אחת לבחור בה כדי להסביר את התנהגותם של אנשים. כך למשל נוצרים סטריאוטיפים עדתיים ואתניים. אך למעשה, כדי לרדת לעומקה של תופעה, כדאי יותר לחפש את המרכיב האישיותי הבסיסי, זה שמשותף בעצם לכולנו, זה שה"מנוע" שלו הוא בעצם החזק ביותר – לטוב ולרע.
במקרה של החניכים שלך, אפשר להניח – או לחשוד – שהצורך המהותי שלהם הוא לא בקירבה לבני המין השני או לריחוק מהם, אלא להגדרה עצמית מובחנת ולבולטות חברתית. כלומר, הנושא ה"אמיתי" הוא לא בנים-בנות, אלא הרצון להיות חלק מחבורה מגובשת ובעלת מעמד חברתי מובחן. אפשר אולי לתמצת את הצורך הזה במילה אחת מוכרת – "אגו", אבל לא במובן השלילי של המילה, אלא להיפך.
הצורך בטיפוח האגו, ב"האדרה" של העצמי, הוא בסיסי מאוד ומלווה אותנו כל הזמן, מגיל קטן מאוד ועד זיקנה. מעניין שבמקרה של החניכים שלך, יש תנועה דו כיוונית ולא מסלול אחד להצלחה. יש כאלה שבוחרים להיות "אמיצים ונועזים", ולקשור קשרים עם בני/בנות המין השני באופן שכנראה לא לגמרי תואם את גילם (ואת יחס התרבות שלהם לקשרים כאלה...), ולעומתם הקבוצה השנייה מנסה להשיג יוקרה באמצעות שמירה הדוקה ומופגנת על כללי הצניעות.
כלומר, מילת המפתח כאן היא לא "ערכים" או "הלכה", אלא "יחסיות". את מתארת מציאות שבה כשחלק מהחניכים "מתערבבים" יחסית לממוצע, נוצרת תגובת נגד של "הפרדה" מעל לממוצע. אני די משוכנע שאף אחד מהחניכים לא ביצע מחקר הלכתי או ערכי מעמיק כדי לתמוך בצדקתו בויכוח – ובצדק, כיוון שהקונפליקט הוא לא לגופה של סוגיית ה"בנים-בנות", אלא בעיקר על מקומו של היחיד בקבוצה ועל הניסיון שלו לשמור על ייחודיות, לגלות אומץ לב, ולזכות באהדה ובכבוד. ואם עוד לא הבנו, זה נורמלי, טבעי ובריא לחלוטין.

אוקיי, אז הבנו מי נגד מי ולמה. מה אפשר לעשות?


[1. האזנה, הכלה, קבלה.]
לקבל. את שני הצדדים. לשדר להם הקשבה, הבנה, התעניינות, ובאופן כללי הרבה סימפתיה. זה לא אומר שאתם צריכים לתמוך רעיונית בעמדות או ביוזמות שלהם, אלא "רק" להקפיד לא לבטל אותם על הסף, ולהיות קשובים ואכפתיים. בכלל, זו הזדמנות טובה לעשות את מה שכל מדריך למעשה "חי" ממנו: לבלות זמן איכות עם חניכים בשיחות קצת יותר אישיות (אבל לא רשמיות), ולא רק עם כולם, "בחבר´ה". בשיחה של מדריך עם חניך, ולעתים גם עם שני חניכים יחד, יש הזדמנות לפתיחות גדולה יותר, להקשבה איכותית יותר, לקצת "ברקסים" על השיפוטיות שכל הזמן קופצת לנו, ולפתיחת חלון גדול יותר אל העולם הפנימי של החניך שמולנו.

[2. לשמור על כללי המשחק]
יש שני מחנות, יש מתיחות, ובמצבים כאלה קל יותר לחצות גבולות ולהתנהג באופן מעליב או פוגעני. גם בלי כוונה לפגוע. כדאי להדגיש שהשמירה על הכבוד ההדדי הוא לא חשוב בגלל ש"אנחנו קבוצה", אלא בגלל שאנחנו בני אדם, ושאחד הערכים היסודיים אצלנו הוא האנושיות כלפי כל אדם, וההימנעות מהלבנת פנים. יחד עם זאת, החניכות ה"שמרניות" צריכות להפנים שהן לא יכולות לבחור עבור חברותיהן ה"סוררות", אלא רק עבור עצמן. אמנם זה יכול להיות לא נעים כשחברות טובות נוטשות לפתע את הספינה ומוצאות להן חברים (או חברות, זה לא ממש משנה) אחרים וטובים מאיתנו. אבל זו באמת בחירה שלהן, ולך כמדריכה יש את היכולת לסייע לצד הננטש וללוות אותו בתהליכי ה"החלמה" מהפרידה או מהנתק, ולהביא אותו לגיבוש פנימי מחדש.


[3. לשמור על פרופורציות, להתרכז בעשייה חיובית]
אנחנו רגילים לומר לפעמים ש"המטרה מקדשת את האמצעים", אבל במקרים אחרים האמצעים עלולים פשוט להעלים את המטרה. כשיש לנו קבוצה עם היכרות טובה ועם הווי מפותח, קל לגלוש במינונים גבוהים יותר ויותר אל ההתעסקות הפנימית במה שעובר על הקבוצה מבחינה חברתית, ו"לשכוח" שיש כאן עוד כמה דברים שהתכוונו לעשות. הקבוצה כשלעצמה היא לא רק מטרה חשובה כשלעצמה, אלא אמצעי לקחת את היחידים שמרכיבים אותה אל מקום של עשייה אישית וקבוצתית שמעניקה להם משמעות. "עשייה" זה לאו דווקא התנדבות או, אלא פיתוח של עולם הרוח של החברים, ממקום שבונה אותם ולוקח אותם אל מחוזות חדשים ומאתגרים. לכל קבוצה יש את האופק שלה, ועל כל מדריך ללמוד לאתר את האופק הזה, לצייר בקצה הקרוב שלו קשת צבעונית שמעוררת השראה וסקרנות, ולהתחיל לנוע לשם יחד עם החניכים. כשאין אופק ואין יעדים ברורים (לחניכים), זה רק טבעי שמסתובבים במקום ורודפים אחרי הזנב באופן שעשוי להיראות קטנוני וחסר טעם, למתבונן מבחוץ. ולכן הירתמות לעשייה קבוצתית משמעותית יכולה לסייע לחניכים להיחלץ מהמבוכים החברתיים הסבוכים שהם טווים לעצמם בכישרון כה רב, ולפעול למען מטרות שאינן צרות אופקים וקצרות טווח.


[4. יצירת מוטיבציה לעשייה דרך מנהיגות]
בעולם העבודה לא נדיר שמנהלים מוצאים שהם עסוקים מדי מכדי להיענות לכל הפניות של העובדים שלהם. לעתים פשוט אין להם די זמן כדי להאזין לכמה עדכונים של עובד אחד, או לתת תשובה קצרה לעובד אחר. המנהלים מצידם חשים לעתים שהעובדים "מבזבזים את זמנם" בשיחות לא חשובות, כשלמעשה גם ככה הם בלחץ נוראי. המצב הזה יצר מסורת ניהולית די מעניינת, שיש בה גם סמליות לא מעטה מבחינת פיתוח מנהיגות. לעתים, כאשר עובד ניגש למנהל, והמנהל ממהר וגם לא ממש משוכנע שהעובד מגיע עם משהו מספיק חשוב, הוא עשוי לומר לו: "לך איתי" (walk with me). כלומר, אני בדרך לאנשהו, תלווה אותי קצת ונדבר על זה בדרך.


ה"פטנט" הזה משיג כמה מטרות. ראשית, המנהל חוסך זמן. אם השיחה לא באמת חשובה, הוא הצליח לבצע אותה בזמן שממילא היה בדרך ליעד הבא שלו, ואם היא כן הייתה חשובה, אז ממילא הכל בסדר. אבל הערך המשמעותי והסמלי יותר של האמירה "לך איתי" (או, בתרגום מדויק קצת יותר, "התהלך איתי"), הוא לא במישור הטכני (חיסכון בזמן) אלא במישור המנטלי. האמירה הזאת משדרת לעובד שאתה עסוק ושזמנך יקר, ולכן אין לך פנאי לעמוד ולהאזין בנחת, ומצד שני שאתה כעובד עדיין חשוב, ושאם אתה באמת מעוניין לסייע ולתרום לארגון באמצעות השיחה הזאת, אני מזמין אותך לצאת מהפסיביות, להפוך למעין "שותף" שלי לכמה דקות, ולהתלוות אלי לשיחה בתנועה. הגיוס של העובד לפעולה אקטיבית ודינמית, גם אם היא סמלית בעיקרה (הליכה קצרה), יכולה ליצור תחושה פנימית של חתירה להישג, גאוות יחידה ושותפות משמעותית עם המנהל שמוביל אותך.


האמירה "לך איתי" היא לא פקודה או הוראה. היא הצעה שלמעשה משדרת לעובד שיש לו הזדמנות להתקרב למשהו גדול יותר, להגשים יעדים משמעותיים, לעשות דברים חשובים. באופן הזה בדיוק פועל המדריך. הוא לא מורה ולא הורה, הוא לא שוטר או מנהל. הוא מביט בחניכים, מזהה את הפוטנציאל ואת היכולות שלהם, יוצא לדרך המתאימה, ופשוט אומר להם: walk with me"". בואו נעשה יחד משהו מעניין, משמעותי, חשוב. ובשפה קצת פחות כבדה ויותר פשוטה: תזרמו איתי, יהיה מגניב.


[לסיכום:] הדיון בסוגיית "בנים-בנות" זולג במקרים רבים אל מכשול ה"אסור/מותר", ואל תיוגים חברתיים נוקשים וסטריאוטיפיים ("דוס", "לייט", ועוד). הדיון הזה עלול להיות עקר כאשר הוא מסתכם בתיאוריה ואינו נוגע ישירות לחיי המעשה. מה שצריך לעניין אותנו בהקשר הזה הוא לאו דווקא השאלה (החשובה כשלעצמה) של אסור/מותר, אלא בעיקר השאלה של "מה אפשר". מה הפוטנציאל האישי והקבוצתי שלנו, וכיצד אנחנו יכולים למקסם אותו. עבור חניכים לא מעטים, הקסם והכוח העיקרי של הקבוצה טמון באותם "משחקי חברה" בין הבנים לבנות, או "רק" ברכילות עסיסית בין כל אחד מהצדדים על החלומות, החששות והשאיפות שלו/שלה ביחס לבני המין השני. וכאן נכנסים המדריכים לתמונה, ככוח משמעותי שמצד אחד מכיר את מה שעובר על החניכים מאוד מקרוב, ומצד שני יכול להיות מספיק מודע כדי להוביל אותם לכיוונים של עשייה משמעותית במקום אותה התבוססות בטלנובלה הבלתי נגמרת של "ואז הוא אמר לי ככה, ואני אמרתי לו ככה, ואז היא אמרה ..." וכו´. אמנם, חשוב שההובלה של המדריך לא תתבצע באופן שסותר ומטייח את השאיפות הנוכחיות של החניכים ("אסור לדבר עם בנים/בנות, עכשיו בואו נלך ללמוד קצת תורה"), אלא מתוך הבנה של הכוחות שיש להם כרגע, ומתוך חיבור לתרבות ולסגנון שלהם. היכרות טובה עם החניכים, יחד עם מעבר מ"טלנובלה ספרדית" אל "סרט אקשן מלא אדרנלין", יאפשר לכולם לנצל את הכוחות הפנימיים שלהם טוב יותר ולקחת גם את האתגרים החברתיים בקבוצה בפרופורציות המתאימות.

בהצלחה!

אוהד

ohadspt2@gmail.com