בנים בנות...

יקירתי, שלום וברכה!
סליחה גדולה על האיחור בתשובה..

האמת היא שאני קוראת את המייל שלך ומתפעלת. את פשוט ישרה ואמיתית עם עצמך ומבררת עד הסוף, בלי להתפשר ולהקל על עצמך. אין לי שום ספק שלקדוש-ברוך-הוא יש נחת רוח ממך, על הבירור הזה ועל הרצון הגדול להתקדם שעולה בין המילים שלך. אשריך!

יש פה שתי נקודות שעולות בין המילים שלך: האחת המחשבות שהגדרת כ- "למה לא קשר עם בן עכשיו?" והשניה היא -התחושה שמה שאת מקרינה הוא לא מה שבתוכך.

אני לא מכירה אותך, ולכן אני רק יכולה לשתף אותך במחשבות שלי, באיך שאני רואה את הדברים, גם בשאלה שלך, וגם בחיים שלי, ולקוות שזה יעזור גם לך.

ברשותך, ננסה לראות את הדברים מזווית קצת אחרת -

על קשרים בין בנים לבנות נכתבו כבר כל-כך הרבה תשובות, שמתמצתות ומסבירות את הדברים באופן מדוייק, כך שאני לא רוצה לקלקל... ראי לדוגמא את התשובה הזו: https://www.kipa.co.il/noar/show.asp?id=9507, ואם תרצי תוכלי להמשיך ולחפש באתר של "חברים מקשיבים" או בכיפה...

לגביי התחושות הלא נעימות שתיארת, תחושת הצביעות וחוסר האונים מול המצב. תראי, דוד המלך מבקש באחד הפסוקים היפים ביותר בעיני
["לך אמר ליבי בקשו פני את פניך ד´ אבקש: אל תסתר פניך ממני... עזרתי היית אל תטשני ואל תעזבני א-לוקי ישעי"] (תהילים כ"ז ח´).
דוד המלך מבקש מהקב"ה שלא יסתיר את פניו ממנו.

אנחנו חיים בעולם שבו הכל נראה לנו טבעי. מה זאת אומרת? בוודאי שהשמש זורחת, בוודאי שהציפורים שרות, בונות קן, מגדלות אפרוחים...ובני-אדם?! ברור לנו (בדיוק כמו השמש) שאנחנו גדלים, משחקים, לומדים, אוכלים האוכל מתעכל אצלנו בגוף, וגם אם אנחנו מידי פעם לא מרגישים טוב - נלך לרופא והכל יסתדר.

בהתבוננות אחרת על כל המציאות שלנו, אם נגרד את העטיפה של היומיום הפשוט והמובן מאליו, נבין שכל המציאות קוראת אלינו: שימו לב!יש בורא לעולם! מישהו מכוון הכל בדיוק בזמן ובמקום.

אז איך זה שאנחנו לא מודים על כך בכוונה עצומה (אני לא יודעת מה איתך, אבל אני יכולה להגיד על עצמי, שלא בכל רגע, וגם לא בכל בוקר אני מצליחה לכוון בשמחה ובהודיה על העולם שהקב"ה ברא לנו..)?

הטבע הוא מעין עטיפה שמסתירה ממנו את גודל חסדו של הקב"ה, את ההיגיון שבכל דבר, גם בדברים שנראים לנו לא הגיוניים, ולא קלים.

בתוך הטבע של העולם, יש גם סוג של כוח מסויים, הכוח הזה מנסה לטשטש את ההבנות הבריאות שלנו, מנסה לעייף ולייאש אותנו, ומנסה למוטט בניינים של אמונה ותפילה שבנינו. לכוח הזה קוראים ספק. פתאום אני קמה בבוקר, וכבר לא בטוחה שאני אדם טוב, ופתאום אני כבר לא מאמינה שאני צועדת בדרך שהקב"ה רוצה שאצעד בה.

לפעמים, יש ספק שהוא טוב - כמו למשל אם עשיתי דבר לא נכון, אם עשיתי מעשה שהוא נגד הטבע הטוב שהקב"ה ברא בי (לדוג´ הקב"ה ברא את האדם כיצור חברותי, ואם אני פוגעת בחברה שלי, ועולה בי אח"כ ספק אם באמת נהגתי בצורה הנכונה עם אותה חברה - זהו ספק טוב) [ובעצם זה לא ספק - זו חזרה בתשובה. חזרה אל הטוב שבי].
ויש ספק שהוא [גרוע], ועליו אומרים חז"ל שהוא עמלק. זה [הספק שמנסה לגרום לי להפסיק להאמין שיש בי טוב. זה ספק שגורם לי להתייאש ולא להילחם על זכותי המלאה להתקרב לקב"ה ולעשות רצונו].

מול הספק השני, אני צריכה לגייס את מלוא כוחות השמחה והתפילה שבי, את מלוא הרצון שלי להתקרב אל הקב"ה, ולנצח. וזה לא פשוט. תחושת הצביעות שאת מתארת, כמו שאני מבינה אותה מנסה לומר לך - מי את שתדברי עם חברה על צניעות? את שעולה בך לפעמים המחשבה לזרוק את הכל?!

הרב קוק זצ"ל כותב באורות הקודש ב´ שי"ד:
"מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו, איננו סובל הריסות רוחניות, אבל אין לו גם כן בנינים עצמיים. הוא חוסה בצלם של הבניינים הטבעיים, כמו השפנים שהסלעים הם מחסה להם. אבל [האדם, מי שנשמת אדם בקרבו נשמתו לא תוכל לחסות כי אם בבניינים שהוא בונה בעמלו הרוחני, שאיננו פוסק תמיד עבודתו הזריזה.]"

רק אותם אנשים שבונים, ולפעמים נהרסת להם לבנה, רק הם יוכלו לומר בתום הבנייה -את הבניין הזה בניתי בשתי ידי, בזיעת אפי, אני מכיר כל לבנה בו. הקב"ה הוביל אותי דרך בניית הבניין הזה תהליך שלא אשכח מימי.

כולנו מלאים באידאלים וברעיונות נשגבים, וזה הצד של הנשמה שבנו, ובכולנו יש גם רצונות ´קטנים´ לכאורה: אכילה שינה - וזה הצד הגופני שלנו...
אבל, בניגוד לנוצרים - שביקשו לבטל את כוחות הגוף - אנחנו מבינים שהאכילה והשתייה, וגם השינה כשהן במידה נכונה, הן כלי לנשמה. כלי לרצונות העמוקים שלנו, לאידאלים הגבוהים שבנו.

לאיזון הזה שבין הגוף החומרי לבין הנשמה הרוחנית שלנו קשה להגיע. אנחנו עובדים על זה- לא להזניח אף צד, ולחיות עם מה שהקב"ה נתן לנו בשמחה וטוב לבב. אבל חשוב חשוב לזכור ולהזכיר לנו, לא לתת לספק לכרסם בנו, לא להתייאש!

אני מציעה לעצמי, וכעת גם לך, כשאני נתקלת במצב כזה, לנסות ולמצוא- איזו נקודה אני מבררת כאן, איזו לבנה אני משייפת כאן עד שתתאים בדיוק לבניין שלי. כל מכשול ולבנה שהקב"ה נוטע ברכנו, הם מקפצה ל´שלב הבא´, הם מדרגה להשלמת הבניין שלנו.

אין תשובת פלא לשאלה שלך. ניסיתי לשתף אותך באיך שאני עונה לעצמי כשעולות בי מחשבות דומות.

וכעת אני יכולה רק להציע לך עצה מעשית- תתפללי. מכל הלב, מקירות הלב. בשמחה, באמונה, תאמרי לקב"ה כמה שאת רוצה להתקרב אליו, כמה שאת רוצה לעשות את רצונו.
אף תפילה לא שבה ריקם. לא תמיד היא משיגה את מטרתה המוצהרת* אבל היא תמיד פועלת - לעתים כאן ועכשיו, לעתים באופן סמוי, לעתים באופן חלקי, לפעמים במועד יותר מאוחר, ולפעמים במקום אחר.


יקירתי, אם לא הצלחתי לענות לך על השאלה, או אם את רוצה לדבר ממש עם משיב - את מוזמנת ליצור קשר: 54-5000-1599 בימים א´-ה´ בין השעות 21:00 עד 1:00.

מקווה שהקב"ה יטע בך כוחות לבחור בצורה בריאה ונכונה, שתרגישי בכל צעד את חסדיו ושתצליחי להתמודד עם הכל באהבה ואמונה גדולה!

באהבה ואמונה גדולה,
אביגיל

avigail.p1@gmail.com

נ.ב.- את יותר ממוזמנת ליצור קשר, אם את מרגישה שלא עניתי לך, או אם את רוצה שנמשיך להתכתב, בשמחה גדולה!