בירור אישי

לפני שנדבר על תפקידו המיוחד והאישי של כל אדם, חשוב לציין שיש לנו בהחלט תפקיד משותף כיהודים, והוא - קיום מצוות הבורא כמפורש בתורתו. כל יהודי מצווה להאמין בבורא, לשמור שבת, לפרוש ממאכלות אסורות וכולי, בלי שום יוצא מן הכלל.
מלבד התפקיד הכללי, יש לכל אחד מאתנו גם תפקיד פרטי, וכבר בתורה אנו מוצאים עיקרון זה בחלוקת עמנו למעמדות של כהנים, לויים וישראלים.
יש תחומים שבהם נדרש מכל אחד מהם משהו אחר, ובוודאי גם חלוקה זו נקבעת בהשגחה פרטית, ויש סיבה מדויקת לכך שדווקא פלוני יהיה כהן ויצטרך במשך חייו להיזהר שלא להיטמא למת, לברך את עם ישראל מעל לדוכן, ועוד אורחות חיים המיוחדים לכהנים בלבד.
גם מעבר לחלוקה בסיסית זו של שלושת המעמדות בעם ישראל, יש ייעוד מיוחד לכל פרט ופרט, ונביא כמה מובאות מדברי גדולי ישראל בעניין זה.
כותב הרמח"ל ב'דרך השם': "ואמנם חילקה החכמה העליונה [חכמת הבורא] את עניני הנסיון האלה [מה שאדם צריך להתנסות בו בעולם הזה] בין אישי המין האנושי, כמו שגזרה בעומק עצתה היותו ראוי ונאות. ונמצא לכל איש ואיש מבני האדם חלק מיוחד בנסיון ובמלחמת היצר, והוא פקודתו [מה שמופקד עליו] ומשאו [ועבודתו] בעולם הזה" (חלק ב פרק ג סעיף א).
הווה אומר - בממלכת הבורא "חיילים" רבים, ולא מצפים מכל אחד מהם למלא את כל התפקידים בממלכה.
דרך משל - אחד משרת בצבא המלך, אחד שחונן בכישרון אמנותי מייפה את הארמון, והאחר אחראי על גביית המסים או על רווחת התושבים. באותו אופן, מבאר הרמח"ל, חילק הקדוש ברוך הוא לכל אחד מאתנו תפקיד מסוים בממלכתו, שדווקא אותו מוטל על האדם למלא.

מסיבה זו, דהיינו מריבוי הגוונים שיש בצבאו של השם, בבני ישראל בניו, מורה ההלכה: "הרואה שישים ריבוא מישראל יחד אומר: ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, חכם הרזים" (שולחן ערוך אורח חיים סימן רכד). ומבאר הירושלמי (מובא במשנה ברורה) טעם ברכה זו: "כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה, כך אין דעתן דומה זה לזה" (ברכות סג). כל יהודי הוא אחד יחיד ומיוחד בצבא השם, וכשם שהוא שונה מחברו בחיצוניותו (אין פרצופיהן דומין זה לזה) כך הוא שונה מחברו בפנימיותו (אין דעתן דומה זה לזה). השוני החיצוני והפנימי מלמד על ייחודו ועל תפקידו האישי של כל יהודי בעולמו של הבורא.
וכן ביאר בעל התניא בעניין ברכה זו: "ואין שכל אדם זה מתפעל ומתעורר ממה שמתפעל שכל חברו" (תניא חלק א בהקדמה). מאחר שכל אחד בנוי בצורה אחרת ותופש בצורה אחרת את המציאות, ממילא מתגלה הדבר בדברים השונים שמהם הוא מתפעל ובדברים השונים שאליהם הוא נמשך.
ביאור ברכת 'חכם הרזים' הוא - מה רבה גדולת השם, המולך על כל ריבוי הפרטים השונים והמשונים הללו "ויודע מה שבלב כל אלו" כלשון רש"י בגמרא. וכל השינויים הללו שבין אדם לחברו משרתים את אותו אדון. אומר על כך ה'אוהב ישראל' מאפטא: "היינו הגם שכל אחד ואחד מישראל יש לו שכל מיוחד ועובד את השם יתברך בבחינה אחרת מחברו - מכל מקום הכל הולך אל מקור אחד ובא ממקור אחד" (פרשת פינחס).
ועוד כתב בעניין זה ה'שפת אמת': "ברוך חכם הרזים - פירוש שאלוקותו יתברך חל על כל בריה באופן אחר, כמו שכתוב: 'אני א-ל ש-די' שיש די באלוקותו לכל בריה, פירוש: במידה מיוחדת ומצומצמת כפי כח הכנת כלי המקבל" (פינחס תרכ"ז).

וכאן אנו מגיעים לשאלה החשובה ביותר. מאחר שלכל אדם תפקיד מיוחד, כיצד ידע האדם מהו תפקידו?
ראשית, בוודאי שומה עלינו להאמין, שאם יצר ה' את כל אחד מאתנו לתפקיד מיוחד, בוודאי הוא גם נתן לכל אחד את הכלים לממש תפקיד זה ואת הדעת לגלותו. וה"תמרורים" המורים לנו את דרכנו המיוחדת מתבארים אף הם בדברי חכמינו ז"ל.
כותב המדרש: "כתיב 'כבד את ה' מהונך' - עליך לעבוד ולכבד את השם ממה שחננך [ולדוגמה מביא המדרש אחד מכישרונות בני אנוש] שאם היה קולך נאה עבור לפני התיבה [היה שליח ציבור] חייא בן אחותו של רבי אלעזר הקפר היה קולו נאה והיה אומר לו [רבי אלעזר הקפר]: חייא בני, עמוד וכבד את ה' ממה שחננך" (ילקוט שמעוני מלכים א כא רמז רכא).
הרי לנו תמרור אחד: כל אדם צריך לחקור ולגלות את כישרונותיו המיוחדים, ובאמצעותם לעבוד את ה' ולכבדו.

נתבונן בדברי חכמינו ז"ל במסכת אבות: "על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". מבחינה הלכתית, בוודאי כל יהודי מצווה לעסוק בשלושת עמודי עולם אלו, וכבר קבעה ההלכה גדרים לחובתו הבסיסית של כל יהודי בלימוד תורה, בתפילה, במתן צדקה ובעשיית חסד. אבל מעבר לזה, הלא כמעט בלתי אפשרי שאדם יקנה שלמות במידה שווה בכל אחד משלושת התחומים הללו. ואשר על כן, לאחר שקיים את חובתו הבסיסית וההלכתית בכל אחד מהם, בוודאי ימצא שלבו נוטה יותר לאחד מהם דווקא.
ללמוד תורה, כל יהודי צריך, אבל לא כל אחד יכול להיות גדול הדור. אולי ייעודו המיוחד לו - להתמסר בכל כוחו דווקא לעניין מענייני גמילות חסדים (לא במקום לימוד, כאמור, אלא כדבר שלו הוא מקדיש יותר זמן מן האחרים).
ואחר, להפך, עניינו ומהותו - רק תורה, וכל רגע שיפרוש ממנה הפסד לו והפסד לעולם. בוודאי גם הוא צריך לגמול חסד, אך ספק אם יעמוד לו כוחו להתמסר כל כולו לתורה וגם להקים אימפריות של עזרה לזולת.
גם אבות האומה, אף שבוודאי כל אחד מהם היה שלם בכל מיני שלמות ואין ערוך לקדושתם ומעלתם, נקרא כל אחד מהם על שם מידה מסוימת. אברהם איש החסד, יצחק איש הגבורה ויעקב איש התפארת. וכי אברהם לא ניחן בגבורה או יצחק לא עשה חסד? חלילה, כל אחד מהם בוודאי עבד את ה' בכל כוחו ובכל התחומים, אבל למרות זאת, התייחד שמו דווקא על מידה מסוימת, שעליה עבד יותר מכול ובה השתלם במיוחד.
ועל דרך זו אף אנו מצווים לחפש בתוך קדושת ישראל, בתוך התורה ומצוות, "עשה טוב" מיוחד שנוגע ללבנו ומתאים לכישרונותינו ולנטיות לבנו. בו להשתלם ובאמצעותו לשרת את מלכו של עולם ולקיים "כבד את ה' ממה שחננך".
עיקרון זה מצינו בדברי חכמינו ז"ל, ששאל רב יוסף את רב יוסף בנו של רבה: "אביך במאי הוי זהיר טפי? [במה היה אביך זהיר ביותר?]" (מסכת שבת קיח).
שאלה זו מובאת לאחר דבריהם של כמה תנאים, שכל אחד מהם מציין מצווה אחת שהייתה חביבה עליו במיוחד והוא היה מקיימה במסירות, בדקדוק ובאהבה. וכבר כתב בעניין זה ספר חרדים: "ואף על פי שחייב אדם להיזהר בכל המצוות, מכל מקום יש לו להחזיק באחת מכל המצוות בכח גדול" (פח, סא). וכן כתב רבי צדוק הכהן מלובלין: "כי כל אחד נברא לתיקון איזה דבר פרטי אשר בו נתייחדה נפשו בפרט" (צדקת הצדיק מט), ועוד רבים על זה הדרך.

כשם שלכל אדם יש מצוות עשה הנוגעות לו במיוחד ונטיית לבו תורה לו את הדרך אליהן, כך יש לכל אדם "סור מרע" מיוחד, דהיינו תחום שקשה לו במיוחד (וכל אחד יודע היטב היכן קשה לו), ודווקא בתחום זה עליו לעבוד ולשפר את מידותיו, דווקא במקום שקשה לו, וגם זה בכלל "כבד את ה' ממה שחננך", שמתמודד לכבוד בוראו עם הקושי והיצר הרע המיוחד לו, וכן כתב בעניין זה רבי צדוק הכהן מלובלין: "כל אחד יודע שבמה שיצרו תוקפו ביותר - הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר להיות נקיים וזכים אצלו, ובדברים שהרבה לפשוע בהם, ידע שהוא כלי מוכן להיות דייקא באותו הדבר נקי ובר לבב. ועל כזה אמרו: 'אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם' (גטין מג), שעל ידי המכשלה הוא מבין שלכך נוצר - לתקן אותו דבר"! (צדקת הצדיק שם).

בכלליות, אפשר לומר, שאף אם אדם אינו יודע בבירור עניינו המיוחד ב"סור מרע" ו"עשה טוב" (אף שיש לו תמרורים), דבר אחד ברור מעל לכל ספק: על האדם להתמסר בנאמנות לרצון ה' ולקיום מצוותיו, וחזקה עליו, שמן השמים יובילו אותו לאותם ניסיונות ולאותם מאורעות שיגלו את הטוב המיוחד שבו ויעמתו אותו עם הרע המיוחד שבו, שעליו מוטל עליו לגבור.
אם יתחזק באמונתו ובכל מצב יחפש ויחקור כיצד יוכל לשרת את בוראו מיטיבו - בוודאי יגיע בסופו של דבר אל ייעודו וימלא את תכליתו.
על שאלתך, האם אדם יכול למות אף שלא מילא את תפקידו בחיים? למרבית הצער, התשובה היא: כן. גדול כוח הבחירה, ואדם שבחר ברע, חלילה, עשוי להחמיץ את ייעודו, אמנם יש ליוצר הנשמות בחסדו תקנה גם לזה, והוא עניין גלגול נשמות, אבל מוטב למי שכבר נמצא כאן, לאזור מותניו ולבקש ייעודו ולא לסמוך על הנסתרות, מה גם, שאפילו לעניין גלגול נשמות לא כל אחד זוכה (ויש להעיר שגלגול פירושו להתנסות שוב בסכנה העצומה של העולם הזה). ומי אמר שבפעם הבאה יהיה לו קל יותר?...